ההיסטוריה החלה הרבה לפני 1967: ידעתם שיום ירושלים נחגג גם היום?

כ"ג באייר. עוד יום בלוח השנה העברי. עוד תאריך שעובר לו בלי אזכור, בלי הדלקת נרות, בלי תפילה מיוחדת או סעודה חגיגית. אבל פעם, היום הזה היה חג של ממש. חג של עצמאות, של ריבונות, של סוף לכיבוש ולהשפלה. יום שבו נשברה מצודת החקרא - הסמל האחרון לשלטון הזר בליבה של ירושלים. חג - שנשכח.

למעלה ממאה שנה לפני חורבן הבית השני, בשנת 141 לפנה"ס, סולקו אחרוני הסלאוקים (השלטון היווני של זמנו) מבירת יהודה. המצודה שנבנתה על ידי אנטיוכוס אפיפנס - אותו צורר שהשליט גזירות שמד - נפלה סוף סוף.

במשך 26 שנה עמד המבצר כעצם בגרון. גם לאחר טיהור המקדש בידי יהודה המכבי, גם לאחר הניצחונות המפוארים, המצודה נותרה בשלטון הכובש. חיילי הצבא הסלאוקי ובני בריתם המתייוונים שלטו מהחקרא עד הר הבית, ירו על העולים לרגל, והפכו את לב לבו של העם היהודי לאזור כבוש.

עד שעלה שמעון התרסי, אחיו ויורשו של יהודה המכבי. הוא לא הסתפק בחצי שחרור. הוא הבין: כל עוד יש זרים בעיר דוד - ירושלים איננה שלנו. וכך, במבצע עיקש וארוך, נותצה החקרא - לא רק כאבן אלא כסמל. לראשונה מאז חורבן בית ראשון הייתה ירושלים כולה בשליטה יהודית מלאה. לא שלטון בובה, לא אוטונומיה, אלא ריבונות אמיתית. ועל כן – נקבע היום הזה כיום טוב במסמך חז''לי המכונה "מגילת תענית".

אבל כמו לא מעט ימי חג מהעבר, גם כ"ג באייר נדחק לשוליים. אולי כי אין לו פולקלור, אולי כי הוא לא מסתדר עם לוח השנה של הדורות האחרונים, ואולי פשוט כי התרגלנו לשכוח. שכחנו שחירות היא לא דבר מובן מאליו.

אבל השנה, אולי דווקא השנה - הגיע הזמן להיזכר. כ"ג באייר איננו רק סיפור על העבר. הוא לקח לעתיד. כי גם היום ישנם חקראות שמבצרות עצמן בלב ירושלים בדמות הטלת ספק בשייכותנו ההיסטורית לעיר הזו. כל עוד הם שם - המשימה לא הושלמה. וכמו שמעון, גם אנחנו צריכים את האומץ לומר: זה לא נגמר עד שזה נגמר. עד שלא נבין כי ירושלים היא בירתנו ההיסטורית - בגוף, ברוח, ובריבונות.

אז אולי לא תדליקו נרות, אולי לא תקיימו ארוחת חג. אבל תעצרו רגע בכ"ג באייר, ימים ספורים לפני יום ירושלים - ותזכרו שהמאבק היהודי על ירושלים התחיל הרבה לפני 1967. החג שנשכח. אולי לא עוד.