ערב ל"ג בעומר, יום ההילולה של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, והלב מתמלא במחשבות על יציאתו המפורסמת מהמערה. 12 שנים הסתתרו הוא ובנו במערה מפני גזירות הרומאים, עוסקים בתורה ומתעלים במדרגות הקדושה.
כשיצאו לבסוף אל העולם, התקשו להכיל את מראה בני האדם העוסקים בחיי שעה, "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה". כל מקום שנתנו בו עיניהם – מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה: "להחריב עולמי יצאתם? חזרו למערתכם!". רק לאחר שנה נוספת במערה, יצאו בשנית, הפעם במבט מתקן, מתוך הבנה עמוקה יותר של הצורך לחבר בין שמיים לארץ, בין קודש לחול, בין חיי עולם לחיי שעה.
סיפור זה מהדהד בי בעוצמה מיוחדת מאז אירועי 7 באוקטובר והחודשים הארוכים שביליתי, יחד עם מאות אנשי מילואים, מתנדבים ואנשי קבע, במחנה שורה. גם אנחנו, במידה מסוימת, שהינו ב"מערה". מפגש בלתי אמצעי עם תוצאות הרוע המוחלט, ומנגד עבודת הקודש מסביב לשעון.
נקראנו, רב קהילה ומחנך בימים כתיקונם, כמו רבים אחרים שעזבו הכל, אל משימה קורעת לב וקדושה מאין כמוה: להביא את אחינו ואחיותינו, קורבנות הטבח הנורא, לקבר ישראל. במו ידינו, "נכנסנו לגיהינום כדי להביא אותם לגן עדן".
בתוך אותה "מערה" קדושה של מחנה שורה, המציאות החיצונית כמעט וחדלה להתקיים. היינו שקועים כליל במשימה. כל נרצח היה עולם ומלואו, וכל זיהוי - ניצחון קטן של הסדר על התוהו. אך לעבודה הזו, על אף קדושתה, היה מחיר. לא רק פיזי, אלא גם נפשי. סכנות ריחפו מעל ראשנו, לעיתים בדמות רימונים חיים שאחזו לוחמים ברגעיהם האחרונים או כאלה שהוטמנו במזיד על ידי המחבלים. הריחות, המראות, הקולות - כל אלו נצרבו עמוק.
פגשנו את נשמות ישראל הקדושות והתעלינו ביחד איתם בדרכם האחרונה, וכשיוצאים מההתנתקות הכפויה מהוויות העולם הרגיל, המפגש עם השגרה עלול להיות צורב, כמעט כמו יציאתו הראשונה של רשב"י.
לפתע, אתה רואה אנשים עוסקים בענייניהם, עושים לביתם, עובדים, לומדים, צוחקים, מבלים, מתעסקים בפולמוסים פוליטיים, חברתיים ומדיניים שלעיתים נדמים חסרי תוכן ורלוונטיות לכאורה, והלב מתקשה להכיל את הפער. חומות שקופות, אך ממשיות מאוד, נבנות בינך לבין העולם שהמשכת לחיות בו לכאורה. הריחות והקולות של היומיום מקבלים משמעות אחרת, מעוררים זיכרונות עמוקים ותפילה נוגה. החיים, כפי שהכרנו אותם, כבר לא ישובו להיות כשהיו. תרמנו את נפשנו ואת גופנו למען עם ישראל.
אנו מזדהים ביתר שאת עם הקושי הזה של רשב"י. את התחושה שהעולם בחוץ אינו מבין, אינו יכול להבין, את מה שעברנו. את הפיתוי, אולי, "לשרוף" במבטנו את העיסוק בחיי שעה, או לחילופין, להסתגר חזרה בתוך החוויה הטראומטית.
אך כאן, אני מאמין, טמון המסר העמוק של ל"ג בעומר. הבת קול שהחזירה את רשב"י למערה, לא עשתה זאת כעונש, אלא כהזדמנות להתבוננות נוספת, להבנה שיש צורך בתיקון, בחיבור, בגשר בין העולמות. גם אנו, יוצאי המערות האפלות של המלחמה, מצווים למצוא את הדרך בחיי היום יום.
ל"ג בעומר, יום פטירתו של רשב"י, מסמל את גילוי סודות התורה, את האור הפנימי הבוקע מתוך ההסתר. יהי רצון שנזכה כולנו, כפרטים וכאומה, לצאת מהמערות שלנו, לחבר את העולמות, ולהאיר את עולמנו באור חדש שיאיר על ציון וירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו