ל"ג בעומר, היום השלושים ושלושה לספירת העומר, הוא יום שמשמעותו הלכה וצברה רבדים שונים של ערך ומשמעות לאורך הדורות.
בהוויה הישראלית הרחבה, הוא מזוהה יותר מכל עם מדורות גדולות וניחוח עשן שממלא את רחובות הארץ - אך מאחוריו מסתתר עולם עשיר הרבה יותר משמעות.
על פי המסורת, ביום זה פסקה מיתה מסתורית שפגעה בתלמידי רבי עקיבא - אסון שככל הנראה התרחש על רקע שנאת חינם או מחלוקות קשות ביניהם. מאז, הפך היום הזה לסמל של תקווה והתחדשות. סמל ליכולת לקום מהשבר של שנאת החינם ולהצליח למצוא נתיבות האחד לליבו של האחר.
בנוסף, ל"ג בעומר מציין את יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי - תנא שחי במערה שנים רבות בשעת בריחתו מידם של הרומאים, ושהמסורת קושרת אותו כדמות מרכזית מאוד בכל הקשור לחשיפת סודותיה של תורת הנסתר - הקבלה, ולחיבורו של ספר הזוהר.
מבחינה הלכתית, ל"ג בעומר הוא היום שבו מתירים מנהגי אבלות שנהוגים בתקופת הספירה: מותר להתחתן, להסתפר ולשמוע מוזיקה. השנה, כשל"ג בעומר חל ביום שישי, מוסכם על דעת הכל שמותר כבר להסתפר לכבוד שבת כבר ביום שישי, ואין צורך לחכות ליום שלאחר ל"ג בעומר (שו"ע, סימן תצ"ג, סעיף ב).
אבל בלב כל השמחה הזו, ל"ג בעומר של שנים האחרונות נמצא גם בליבו של פולמוס. ממש כמו פולמוס הזיקוקים של ערב יום העצמאות, גם כאן המסורת החיננית והמיוחדת של המדורות מתנגשת עם ערכים ורגישויות שהלכו והתחדדו עם השנים: של זהירות ואחריות, שמירה על הטבע, החי והצומח, ורגישות סביבתית על כל היבטיה.
אך את הויכוח הזה לא חייבים להכריע. שכן אפשר בהחלט לשמוח גם בלי לזהם: במקום מדורות ענק, ניתן לקיים הדלקות קטנות ומבוקרות, לערוך מעגלי שירה, או להקדיש את היום ללימוד, לאחדות, ולמעשים טובים - כפי שבוודאי היה ראוי כדי לציין את זכרם של רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי.
ל"ג בעומר מזמין אותנו לחבר בין עבר לעתיד: לזכור את העבר הכואב, לשמוח עם הדמויות הגדולות שפעלו בו ועיצבו אותו, ולהתבונן באחריות המוטלת עלינו – כלפי עצמנו, כלפי האחר, וכלפי העולם שבו אנו חיים.
הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן, ורב קהילה בצור הדסה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו