מסורת אצלנו מבית אבי אבא, שילד שמצליח לספור את כל ספירת העומר מקבל בחג השבועות קופסת גלידת "בן אנד ג'ריס". נכון שספירת הימים בין חג הפסח לחג השבועות היא קודם כל תהליך רוחני - להמשיך את המפגש הישיר עם אלוקים שחווינו בליל הסדר לכל מעגלי החיים ולהיות מוכנים לקבלת תורה מהר סיני - אבל המשימה לזכור כל יום את הספירה היא סוג של אתגר, כמעט משחק.
בשנים האחרונות, שיעורי ההצלחה של הילדים גבוהים מאוד, הרבה בזכות התזכורות בוואטסאפ. אך בשבת אחת, כשהטלפון כבוי, אחד הילדים החמיץ את הספירה ובא לשאול, מדוכדך, אם בלילות הבאים יש בכלל עניין לספור.
השאלה העקרונית היא: האם יש ערך להמשיך לספור למי שפספס כבר יום יחד? וזו אחת הטעויות ההלכתיות הטראגיות שלנו כחברה בעיניי. אחת השיטות בפוסקים קובעת שמי שהחסיר יום אחד מן הספירה ביטל לאלתר את הספירה כולה ולכן אין לספור עוד, אולם רוב הראשונים חלקו עליה וסברו שמדובר בספירת כל יום בפני עצמו ולכן ניתן להמשיך ולספור. כדי להכריע בין השיטות ולא לברך ברכה לבטלה, פסקו שלא לברך בברכה את הספירה בימים הבאים.
על אף שזהו חשש ראוי ומשמעותי, הוא יוצר את הרושם ש"נפסלנו" ועל כן אין טעם להמשיך לספור - שזו שגיאה גמורה, שהרי לדעת רוב הראשונים כל יום הוא מצווה בפני עצמה ולכן ניתן להמשיך לספור בלי ברכה.
הטעות טראגית לא רק כי אנשים רבים נמנעים בגללה מלקיים את המצווה, אלא שהיא גם מחזקת את השדר שאם נפלנו באמצע הדרך - הכל כבר לא שווה. אם באמצע דיאטה "התפלקה" לנו פרוסת עוגה, אפשר כבר לעצור הכל. אם אחרי חודש של גמילה "ירדנו" על חפיסת סיגריות, אז אנחנו מכורים שנית. שהחיים כמו ברצף אחד מתמשך ובכך חווים שבר נפשי עמוק אם בטעות הוא נגדע באיבו.
"אתה יודע מה?", אמרתי לילד, "להצליח לספור את כל הימים ברצף זה דבר גדול מאוד, אבל להמשיך לספור אותם בלי ברכה זה אתגר הרבה יותר קשה. לדעת שכבר לא תקיים את המצווה בשלימות ולהתעקש לספור למרות זאת, כי יש לזה ערך, כי כך ציווה ה'. אם תצליח לעמוד בו מעכשיו ועד הסוף, תקבל שתי קופסאות בן אנד ג'ריס".
הכותב הוא רב בבית המדרש "שערי ציון" בירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו