יש הוכחות ביהדות: האם אמונה והיגיון באמת סותרים אחד את השני?

מהי אמונה? האם האמונה היא דבר שלא ניתן להוכיח, או אולי ההיפך? שאלה זו אינה דיון תיאורטי, אלא דיון שיש לו השלכות מעשיות רבות.

יש מי שחושב שמקומה של האמונה מצוי דווקא בנקודה שבה לא ניתן עוד להפעיל את המחשבה כדי להסביר נסיבות חיים שאינן מתיישרות עם המציאות בשטח. האמונה נדרשת דווקא עבור דברים שאינם רציונליים לכאורה, שהרי אם ניתן לברר התפתחויות שונות במסגרת ההיגיון האנושי, זה כבר לא אמונה, אלא הסקת מסקנות מתוך השלכות נסיבתיות והגיון צרוף.

בבסיס הרעיון הזה, עומדת טענה לפיה האמונה לא מתיישבת עם השכל. תפיסה המנוסחת במשפט המיוחס לטורטליאנוס, מאבות הכנסייה במאה ה-2: "אני מאמין משום שזה אבסורד".

התפיסה היהודית הפוכה לחלוטין: לא רק שהאמונה מתיישבת עם הרציונל, אלא שבנוסף לכך על כל יהודי מוטלת המשימה ליישב את האמונה עם ההיגיון. מסיבה זו, רבים מחכמי ישראל במהלך ההיסטוריה היו גם אנשי מדע, ולא ראו סתירה בכך.

התורה בנויה באופן המתאים לאדם, בין מבחינה פיזית ובין מחשבתית. אמנם ישנם דברים שאיננו יודעים להסבירם בפשטות, אבל זה לא מפני שאין בהם הגיון, אלא רק מפני שישנם דברים שיש צורך בבירור מעמיק כדי להבין את ההיגיון הטמון בהם. בדיוק כמו אדם שלא מבין במחשבים, ומביט מהצד על העוסק במחשבים, ומשוכנע שאין במחשבים כל הגיון.

ההבדל בין שתי תפיסות אלה, היהודית והנוצרית, בא לידי ביטוי גם באופן מעשי. בעוד שהכנסייה הקתולית שפטה את גליליאו גליליי, על מחקריו בתחום האסטרונומיה שסתרו את גישתה של הנצרות, הרי שחכמי ישראל נתנו מענה הגיוני לסתירות המדומות שבין התורה למדע עוד מאות שנים לפני ייסודה של הנצרות, כפי שהתמודד רבי יהודה הלוי עם טענותיהם של הפילוסופים והמדענים בדבר בריאת העולם וגיל העולם.

אמונתו של האדם נמדדת אמנם דווקא בנקודות בהן יש לאדם קושי - קושי ליישב שאלות מסוימות או להתמודד עם מצבים מורכבים, אבל העובדה שהאמונה נמדדת בכך לא אומרת שזהו מקומה היחיד של האמונה, אלא דווקא שאז האמונה מתגלה במלוא עוצמתה, כאשר האדם אינו מוותר על אמונתו, גם בשעת הקושי.

הרב חננאל זייני הוא ראש המכון התורני בישיבת ההסדר אור וישועה בחיפה.