"אם לא נילחם על התדמית של ישראל, ההשוואה לנאצים תמשיך לשגשג"

עבור אנדרה לייסט, מנכ"ל "StandWithUs" ברזיל, חינוך לזיכרון השואה אינו רק מחווה לעבר - אלא מאבק עכשווי על גבולות האמת. אנדרה, הוא נכדו של חיים לייסט, שורד שואה בעל סיפור גבורה יוצא דופן, ששרד את מרד סוביבור לאחר שהרג קצין אס־אס במהלך הבריחה.

תחת הנהגתו של אנדרה, הפך הארגון שהוא עומד בראשו לצומת חינוכי-תקשורתי מרכזי, שהגיע ליותר מ-120 אלף תלמידים וסטודנטים בשנה שעברה וכחצי מיליון מאז הקמת הארגון בברזיל – רבים מהם במוסדות שבהם נרשמו מקרים של האדרת נאציזם.

לאחרונה, יזם הארגון הקרנה חגיגית של הסרט "הכאב האמיתי" (A Verdadeira Dor), שעוסק בטראומה בין-דורית של נכדים לשורדי שואה בשיתוף דיסני, במוזיאון התמונה והצליל בסאו פאולו – כולל דיון מקצועי על טראומה בין-דורית בהובלת אנשי מקצוע. 

"התחלתי לגלות את הסיפור של סבא שלי יותר לעומק ואת הגבורה שלו רק כשהייתי נער", מספר לייסט בראיון ל"ישראל היום", "כן הייתה עיסוק בשואה בקהילה היהודית בברזיל, בסאו פאולו ובבית הספר. יום השואה היה ועדיין תאריך שאנחנו מציינים ויש טקסים ועדויות. סבא גר בישראל, אנחנו בברזיל. היחסים היו רחוקים, תקשורת בשנות ה-90 לא הייתה משהו. לעיתים דיברנו בטלפון. הכרתי אותו בגיל 17 כשהייתי בארץ בפעם השנייה בחיי, ואז הוא סיפר לי. כשהוא היה מאוד מבוגר, ב-2003, הוא סיפר לי את כל הסיפור ומה הוא עשה במלחמה ובסוביבור, ואיך הוא ברח ואיך הוא הרג נאצי עם סכין ואיך הוא הסתיר את עצמו ביער שם ליד המחנה ואיך הגיע לאיטליה ואז לברזיל".

הסיפור של הסבא הוא זה שהוביל אותך לפועלך בחיים?

"הסיפור שלו הוא סיפור יוצא דופן. בסוביבור נהרגו 250 אלף אנשים. היית מגיע למחנה, יורד מהרכבת ומתחיל לעשות את הדרך הסופית לתאי הגזים וזהו. איכשהו הוא הצליח להיות גנן של המחנה, הוא היה מערבב את העפר של האנשים שסופרים את הגופות עם האדמה והוא השתתף במרד. ההצלחה שלו - אחד מתוך 50 ומשהו אנשים שהצליחו לברוח ולהגיע למקום בטוח - לא מובנת מאליה. הוא פשוט רצה לחיות. 

"אם לא הגבורה והרצון שלו לשרוד, לא הייתי פה. זה הדבר הראשון והחזק שנתן לי את ההבנה מאיפה אני בא. גם סבא שלי מצד אמא הגיע לארגטינה בגיל שנתיים. אבל אבא שלו, סבא-רבא שלי, משפחת אלפמן, הם שרדו את הפוגרומים באוקראינה, בפודוליה, בשנות ה-20, זה גם היה משהו של 'לברוח ולהגיע למקום מבטחים'. אנחנו צריכים להבין מניין באנו כדי להבין לאן אנחנו רוצים ללכת. חלק מהניסיונות הראשונים שלי, גם בארץ וגם עם סבא שלי, הובילו אותי לעסוק במה שאני עושה היום".

יש בעולם מי שמשווה את ישראל לנאצים, בזמן שאנו נלחמים על הנרטיב ההפוך - בעיקר מאז 7 באוקטובר.

"ההשוואות שעושים הם השוואות שווא. אלו השוואות שאנשים עושים כדי לנצח בוויכוח. אתה מנצח בוויכוח בשתי דרכים: או שאתה שובר כלים או שאתה אומר משהו בלתי מתקבל על הדעת. אף אחד לא רוצה להתעסק בנאצים, להבין את הקיצוניים ועם אלו שרוצים לעשות השמדת עם או גזענים. את כל האלמנטים הללו, שונאי ישראל בעולם מציבים ליד שמה של ישראל. התוצאה היא שאף אחד לא רוצה לעסוק בישראל. לצערי, בישראל לא לגמרי מבינים את זה. מי שמבין, חושב שיש רק שלוש ארבע מדינות חשובות - ארצות הברית, בריטניה וצרפת. אבל העולם גדול יותר מזה ובאו"ם לכל מדינה יש קול אחד.

"אנחנו במצב קטסטרופלי מבחינת יחסי הציבור. אנחנו בארגון מנסים לעזור כמה שיותר לשפר את התדמית של מדינת ישראל בפעילות שאנחנו עושים פה. אנחנו מנסים להילחם בדיוק בנרטיב הזה, בהשוואות האלו שהן השוואות שווא. אם לא נמשיך, ההשוואות השקריות הללו ימשיכו לשגשג.

"אנשים שלא מבינים בישראל - כי זה רחוק, כי זו שפה אחרת, כי זה לא מעניין, כי יש הבדלים תרבותיים - הם יתחילו להבין שישראל היא האויב והיא הסיבה המרכזית בגללה יש מלחמה בעזה. לא זוכרים את חמאס, לא זוכרים את השבעה באוקטובר, לא זוכרים כלום. חוץ ממה שהם שומעים ורואים ברשתות החברתיות בעיקר. לפעמים החזק הוא צודק, וכשזה קורה, זה דורש ממנו הרבה יותר מאמץ ועבודה כדי להסביר למה הוא צודק. כשהחלש הוא לא צודק והוא רוצה לפעול נגד החזק, שהוא הצודק, הוא פשוט צריך לשקר - וזה מה שקורה היום בעולם".

"לגבי זיכרון השואה והניצולים שכבר לא איתנו - זו אחריות קולקטיבית של העם היהודי, מדינת ישראל והקהילות היהודיות", מסביר לייסט, "בעוד 15 שנה לא יהיו ניצולי שואה שיוכלו להסביר ולספר מה הם עברו. אנחנו צריכים לתעד כמה שרק אפשר את סיפורם, לבנות פרויקטים, שישודרו לבתי ספר, לנבחרי ציבור לאנשי תקשורת, לדבר עם פוליטיקאים, שתהיה חובה בבתי הספר במדינות שהן חברות של מדינת ישראל ובמדינות חדשות שהן חברות של מדינת ישראל - שידעו מה היה בשואה. הם צריכים ללמוד את זה בבתי הספר, וזה צריך להיות חובה. 

"בנוסף, אנחנו צריכים לעשות הרבה פעילות באוניברסיטאות. 'אנחנו' זה כל הארגונים וכל מי שמתעסקים בזה, המרכזים והמוזיאונים לשואה בעולם, כי זה עלינו, זה התפקיד שלנו, זה על השעון שלנו. אנחנו צריכים להעביר את הכפפה הזו לדור הבא, שיצטרך להעביר את זה לחולייה הבאה בשרשרת הדורות. זו אחריות קולקטיבית לדור ודור. כמו פסח, שאנחנו מדברים על מה שהיה לפני 3,500 שנה, אנחנו צריכים לעשות את זה גם בשואה. השואה צריכה להיות חומר חינוכי חובה לכל משפחה ולנצח. אנחנו צריכים ללמד אחרים כדי שיבינו מה האנושות הצליחה לבנות - ואחר כך להרוס".

נראה שאי אפשר למנוע ממקרי האנטישמיות להמשיך ולגדול, לא משנה מה יקרה.

"זה מאוד תלוי. אנחנו לא יכולים להילחם שהרעב בעולם ייפסק לגמרי. אנחנו לא יכולים להילחם בפשיעה באשליה שהיא תיעלם לגמרי. אנחנו צריכים להילחם באנטישמיות כדי להוריד כמה שאפשר להוריד. אם משהו גדול ורע גדל, אנחנו צריכים ללכת לשם כדי שלא יגדל עוד, ללמד כדי שלא יגדל בכלל ולעשות מהלכים - כולל חוקים ולובי ודיפלומטיה וחינוך - עם החברים שלנו ואפילו עם אנשים שהם לא חובבי ציון, כדי להוריד את האנטישמיות בעולם. אין אף אחד שעושה את זה בעולם בשבילנו, אנחנו צריכים להוביל את זה. גם כשיהיה שלום במזרח התיכון, יהיו אנטישמים ויהיו אנטי-ישראלים. אנחנו לא יכולים להרפות ולא לעשות כלום במחשבה שלא משנה מה הם תמיד יהיו. כי אם לא נעשה את זה, הסרטן הזה יגדל ויתפוצץ לנו בפנים".