בחודש ספטמבר האחרון, שורד השואה מילטון קליינברג בן ה-88 סגר מעגל בצורה מרגשת ומעוררת הערצה והערכה. אחרי שנים רבות בארצות הברית, שם החל בחיים חדשים לאחר זוועות מלחמת העולם השנייה, בחר להגשים חלום - ועלה לישראל.
קליינברג שרד מסע בלתי נתפס של רעב, אובדן אישי וטלטלות רבות בתקופת השואה עליו כתב בספרו "לחם או מוות: זיכרונות ילדותי במהלך ולאחר השואה". הוא איבד את שני אחיו בעקבות סיפורים קורעי לב, שרד כאמור את התקופה החשוכה ולאחר סיום המלחמה החל בחיים חדשים בארצות הברית.
בקיץ, יחד עם רעייתו מרשה (83), בסיוע ארגון "נפש בנפש" ודווקא בתקופת אי-הוודאות הנוכחית ובצל המלחמה - בחר לחיות את שנותיו האחרונות על אדמת ארץ הקודש לצד בתו, חתנו, נכדיו וניניו, תוך הזדהות עם גורל העם והמדינה. לא מדובר רק בסגירת מעגל, אלא בהצהרה של נאמנות ונחישות בלתי רגילה.
מילטון נולד בפולין ב-1937, וכשהנאצים פלשו למדינה בשנת 1939, משפחתו הוגלתה למחנות עבודה סובייטיים. "נולדתי בשם מנדל דוידוביץ'", מספר מילטון מביתו שבישוב אפרת, "הגרמנים נכנסו לפולין בספטמבר 1939. לקראת יום ההולדת 3, עזבנו את הבית - אבא אמא ואחי הרשל. ניתן לנו קצת כסף מהגרמנים, ועלינו על הרכבת המיועדת לבהמות".
"נסענו לגבול עם רוסיה, כשבשלב הזה רוסיה וגרמניה עוד לא נלחמו אחת נגד השנייה. זה היה בתחילת המלחמה. לגרמנים לא היה איפה לעגן את היהודים, אז אפשרו לנו לחזור חזרה לגרמניה. אלא שההורים שלי חשבו שעדיף לעבור לרוסיה. היו הרבה יהודים דתיים וחסידים שחשבו שלא יהיה טוב לעבור לרוסיה כי אין שם הרבה מאמינים. הם חזרו הביתה כי חשבו שהחיים עם הגרמנים יהיו יותר טובים, אבל לא ידעו מה הולך להיות באמת", מספר מילטון בכאב.
"ההורים שלי, כמו שאר היהודים שבחרו לעבור לרוסיה, שילמו כסף על המעבר. אך ברגע שעברו את נהר בוג (שהיווה את החציצה בין הצבא הנאצי לרוסי במהלך המלחמה, צ"כ), הרוסים עצרו את משפחתי ואת היהודים הנוספים שהיו שם ושמו אותנו על רכבת למחנות עבודה. להורים שלי ניתנו דרכונים חדשים וגם היה להם פתק לאוכל. עם הפתק הזה כל בן אדם היה מקבל כל יום חצי קילו לחם שחור בלבד".
"המקום הראשון שהגענו אליו היה קרוב לגבול עם פינלנד", ממשיך מילטון, "הוריי עבדו כחוטבי עצים ביער. שם נולד לי עוד אח. אחרי שנה לקחו את כל היהודים והפולנים שוב פעם ברכבת לסיביר - ואז למקום שהיום נמצא באוזבקיסטן של ימינו. זו הייתה נסיעה ארוכה מאוד, אולי שלושה חודשים ברציפות. מדי פעם הרכבת הייתה עוצרת ואנשים יצאו. אף פעם לא ידעו מתי הרכבת תעצור ומתי תמשיך.
"ואז הגיעה הפעם, בה אבא שלי ירד מהרכבת עם כל הדרכונים ופתק האוכל כדי למצוא לנו משהו לאכול והרכבת נסעה. הוא לעולם לא חזר לרכבת הזו. נשארנו אני, אמא שלי ושני האחים שלי. מאז היה ממש קשה. היו רוסים שנתנו אוכל והיו כאלה שלא. בדרך, לא היה לאמא מספיק חלב כדי להניק את התינוק שלה (אח שלי) - והוא מת. נשארתי אני בן ה-4 ואחי בן ה-3. באותה עיר באוזבקיסטן, אמא שלי ואני ואחי הופרדנו והיינו מתראים אחת לשבוע. היא הייתה עובדת במפעל. הרשל היה קטן מאוד ואנשים גנבו ממנו. לבסוף גם הוא מת. נשארתי לבד עם אמא".
כך, המשיכה תקופת המלחמה הנוראה. מילטון נשאר לבדו עם אימו, מתמודדים עם החיים החדשים שנכפו עליהם בנוסף לאובדן הקשה מנשוא של אב המשפחה ושני אחים. אלא שאז, הגיעה תפנית לא צפויה ומרגשת במיוחד. "אחרי המלחמה, אני ואמי הלכנו למקומות שריכזו את כל היהודים שרצו לחזור לפולין. שם, חיכתה לנו הפתעה".
"אבא שלי נשאר בסוף בחיים", מפתיע מילטון, "במהלך התקופה הוא שמע שהרכבת התפוצצה והוא היה בטוח שאמי ואנחנו חלק מההרוגים בפיצוץ. הוא המשיך את חייו והתחתן עם מישהי אחרת. אז אמא שלי ואבי התגרשו ואחר כך היא הכירה מישהו אחר שאיבד גם הוא את המשפחה שלו, שקראו לו אהרון קליינברג והם התחתנו. הם נסעו למקום ריכוז אחר בגרמניה וגרו שם כמה שנים טובות עד תחילת שנות ה-50. משם, עברו לארה"ב ושם נולדו להם 2 בנות".
"כשנגמרה המלחמה הייתי בן 8, הייתי חולה מאוד, עם מלריה, אבל הצלחתי להבריא", משחזר מילטון ומוסיף על התקופה הקשה, "את האחים שלי איבדתי כשהייתי בן 4 ו-7. המוות של אחי השני היה מאוד קשה עבורי. היינו מאוד קשורים, הוא היה כל חיי".
מה הוביל אתכם להקמת חיים חדשים דווקא בארצות הברית?
"לא היה לנו הרבה אופציות לאן לנסוע. כדי להגיע למקום מסוים היינו צריכים מדריך, מישהו שיקח עלינו אחריות. אבל לא היו לנו קרובים. למשל, רצינו להגיע לבלגיה - כי לבעלה של אימי, אהרון, היה קרוב משפחה שם, אבל לא נתנו לנו. אז היינו הרבה שנים בגרמניה עד שמצאנו מקום. בסוף קיבלנו מקום באוסטרליה, אבל הגענו לנמל מאוחר מדי והאונייה כבר יצאה, והאונייה הבאה אחריה הייתה לארה"ב ועליה עלינו. מצאנו מקום במילווקי שבוויסקונסין שהסכים לקבל אותנו. ואז, התחילו השנים הטובות שלנו. ארה"ב הייתה ממש טובה לי. נכנסתי לתיכון, למדתי את השפה ולמדתי שאם עובדים קשה אז הכל פתוח בפניי. עבדתי בתחומים שונים עד שמצאתי את עצמי בעסקי הביטוח ושם הצלחתי והקמתי עסק משלי שהצליח מאוד".
איך זיכרון השואה ליווה ומלווה אותך בחיים האישיים מאז?
"כמו כל שורדי השואה - השואה תמיד איתנו, בכל שיחה. אצל הורים שלי כמעט כל שיחה הסתיימה ב'אנחנו ניצחנו', 'אנחנו פה'. כל שיחה מובילה לשם. אני הייתי יחסית ילד צעיר אז זה היה קצת אחרת. לא ממש דיברתי על השואה, אבל זה תמיד היה חלק ממני, בנפש שלי, בדם שלי. אני מאוד ציוני, היהדות מאוד חשובה לי. הייתה תקופה ש'הנאצים החדשים' הגיעו לשיקגו, אז הקמתי ארגון להילחם באותה קבוצה ובתופעה. אחד מהם אף ניסה להתמודד לראשות עיריית מילווקי, אז נלחמתי שהוא לא יהיה".
"בגיל יותר מבוגר, אחרי גיל 60, התחלתי לעבוד על הספר שלי" ממשיך מילטון, "כתבתי את זה בהתחלה למשפחה, לנכדים שלי שנסעו לפולין בתיכון. התחלתי לכתוב ולעשות מחקר על מה שקרה. הנכד שלי תרגם את זה לעברית ואחרי זה ארגון כלשהו ראה את זה ושיכתב את הטקסט לתיכונים. היום מלמדים את הספר בתיכון ואפילו באוניברסיטה היה קורס עליו".
"בתוך המחקר על המשפחה קרה משהו מעניין. קראתי בעיתון על מישהו שמוצא אנשים אבודים. אז שלחתי לו מייל עם השמות של אמא ואבא שלי, כדי לבדוק אם יש לי קרובי משפחה. להפתעתי, מצאתי שיש קרובי משפחה קרובים מאוד - אח ואחיות שגרים פה בארץ. ככה פגשתי לראשונה את האחים שלי, אחים למחצה. גיליתי עוד משפחה שלא ידעתי על קיומה".
מה זה אומר מבחינתך לבלות את שנותיך האחרונות בישראל?
"אני מאוד אוהב את ארצות הברית ומוקיר לה תודה ובזכות המדינה הזו הצלחתי להקים חיים טובים. למרות היותי ציוני חזק, לא רציתי לגור בישראל תחילה. הייתי נוסע לבקר את הילדים והנכדים, אך לא רציתי לעבור לגור בישראל. ככל שהתבגרתי הצורך להיות קרוב למשפחה שלי, התחזק. לגבי תקופת המלחמה, ידעתי שבכל המדינות בכל העולם, יש אנשים רעים. יש דברים נוראים שקורים. ידעתי שהרוע לא יפסיק עם נפילת הנאצים. שזה יקרה שוב ושוב ואנחנו חייבים להיות חזקים ולהילחם.
"היום אני במצב קצת יותר קשה בריאותית, אבל אני מאוד שמח להיות קרוב למשפחה שלי, לילדים ולנכדים. אני ואשתי בנינו בית מהמם, עם נוף מקסים פה באפרת, האנשים מקסימים בקהילה. זה המקום בשבילי עכשיו".
מילטון קליינברג עלה לישראל בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק״ל וג׳ואיש נשיונל פאנד ארה״ב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו