חודשים ספורים לפני מותה, סבתא חנה חזרה ואמרה את המשפטים הבאים: "היטלר ואשתו התאבדו ולא נשאר מהם זכר, ואילו לי, חנה לקס לבית איצקוביץ' יש ארבעה ילדים, 18 נכדים ו-32 נינים, אז תאמרו לי - מי ניצח?!".
כמה גאה הייתה במשפחתה, זה היה הניצחון הגדול שלה, הנצח שלה. הדרך לנצח את הצורר היא להמשיך את הנצח, זה שלא מפחד מדרך ארוכה. היא נפטרה לפני חמש שנים, בי' באייר - יום המסומל בספירת העומר כ"נצח שבנצח".
באחד מימי עבודתה באושוויץ במיון בגדי הנרצחים, סבתא מצאה מטמון - המעיל של אביה, ובתוכו כ-40 תמונות של המשפחה המורחבת. סבתא סיכנה את חייה ושמרה על התמונות עד סוף המלחמה. עד היום התמונות נמצאות בחיק המשפחה ושומרות את הזיכרון היחיד מהדור הקודם שהפך לאפר.
באחד מימיה במחנה, סבתא זיהתה דמות מוכרת - אח של אביה, הדוד זישא. לאחר המפגש המרגש, הדוד גילה לה דבר שרבים לא זכו לו: הוא אמר לה את יום רציחתם של אביה, אמה ואחיה הקטנים. הוא זה שהוציא אותם במו ידיו מתאי הגזים אל המשרפות. היום היה כ"ח באייר תש"ד. סבתא הרבתה לספר על אהבתה של אמה (סבתא-רבה שלי שלא זכיתי להכיר) לירושלים – על החלום והכמיהה לעלות אליה.
בימים האחרונים, כשאני עובר שוב על האלבומים וסיפורה המיוחד של סבתא חנה, התאריך הארור 7.10 קופץ שוב. אבל הפעם יש שוני גדול בין ה-7.10 שנת 1944 ל-7.10 2023, אך גם דבר אחד משותף: ב-7.10.44 פרץ מרד הזונדרקומנדו.
בניגוד למרד גטו ורשה, אותו כולם מכירים על המרד הזה כמעט ולא שמענו מכיוון שכל מי שהשתתף בו נרצח מיד. מי היו הזונדרקומנדו? אלו יהודים שהוציאו את הגופות מתאי הגזים וזרקו אותן למשרפות. אחד מהם היה זישא, אותו דודה של סבתי.
ב-7.10.44 – הושענא רבה תש"ד – דוד זישא וחבריו פתחו במרד בתוך אושוויץ. הם הרגו כמה נאצים והצליחו לפוצץ את אחד הקרמטוריומים. המרד דוכא במהירות על ידי המרצחים וכמובן שכל אנשי הזדונדרקומנדו הוצאו להורג.
ב-7.10.23 הצורר שב והופיע, ועם כל האסון הנורא שגרמנו לעצמנו – עם הקונספציות שבהן אנו חיים – רוח הקרב של החיילים, סדיר ומילואים, אזרחים, כיתות כוננות – היא זו שהצליחה לבלום את האויב ולהכריז בריש גלי: "דם יהודי אינו הפקר. יש לנו מדינה! יש צבא יהודי! זו לא שנת תש"ד, אלא תשפ"ד והסוף הפעם ייגמר אחרת לגמרי!".
במשך 23 שנים, יום כ"ח באייר היה רק יום של עצב, צער ותוגה במשפחתנו, אך ממלחמת ששת הימים הוא קיבל תפנית נוספת: כ"ח באייר תשכ"ז – יום ירושלים. כך, עצב נמהל בשחוק, עין במר בוכה ולב שמח.
לא יאומן שרק 23 שנים מפרידים בין משרפות אשוויץ לשחרור ירושלים. רק 3 שנים בין סיומה של השואה, לתקומת המדינה בה' אייר תש"ח. ומי לנו יותר "נצחית" מעיר הנצח? עיר הניצחון המוחלט ירושלים שראתה הכול: בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, ממלוכים, צלבנים, עות'מאנים, בריטים, אבל רק עכשיו היא שמחה בבניה ובנותיה שחוזרים אליה.
סבתא חיה מתוך תודעה היסטורית עמוקה. משפחתה נזרקה ליאור של דורנו, אחיה נרצחו, אך היא לא התייאשה. בדומה למרים שדחפה את עמרם שלא להפסיק את המשכיותו של עם הנצח – היא ניצחה ועודנה מנצחת, עד הניצחון המוחלט.
הרב אלעד הלחמי, נכד לניצולת אושוויץ הוא רב קהילת "קול אליהו" בגדרה, רב ומרצה בבית המדרש להכשרת רבני ערים "שערי ציון" בבית יד נסים בירושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו