לרגל ההילולה: אלפי יהודים פוקדים את העיר הפולנית עם ההיסטוריה הנאצית הקשה

היום (רביעי) חל יום פטירתו של רבי חיים הלברשם, מייסד חסידות צאנז. אלפי יהודים טסו השבוע להילולה רבתי שתתקיים הלילה ליד קברו.

צאנז זה השם היהודי של העיר נוֹבִי סוֹנְץ' (Nowy Sacz) בפולין. כנראה שלא היינו שומעים עליה לולא הגיע לשם לפני קצת פחות ממאתיים שנה רבי חיים הלברשטם, שהפך אותה ל"עיר ואם בישראל". 

בשנת 1828 הוזמן רבי חיים הלברשטם להיות הרב של החסידים בצאנז. בעיר היו אז חצרות חסידים אחדות, כמו סאטמר, שיינובה, וגיריבוב, שחסידיהן התקבצו אליו. "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ עֵצָאנְז וּגְבוּרָה", ובכוח הכריזמה שלו הוא הפך את צאנז למרכז הרוחני של כל גליציה ומזרח אירופה. 

מכתבי השו"ת שלו וחידושים על הגמרא כונסו לתוך סדרת ספרים בשם "דברי חיים". אני זוכר את הר"מים בישיבה שלי מצטטים חידושים שלו על סוגיות שלמדנו במסכת בבא מציעא. אני, אישית, לא הצלחתי להתחבר אליו, בגלל שלדעתי היה רבי חיים הלברשטם מחמיר בהלכה יותר מידי.

למשל בפסח, רבי חיים התנגד לשימוש במצות מכונה, ופסק שהן "חמץ גמור". הוא פסק שבחורים לא-נשואים חייבים להניח תפילין גם בחול המועד. על נשים הוא אסר ליטול לולב אף בלא ברכה, ועוד כיו"ב.

במשך ארבעים שנה הנהיג רבי חיים את חסידות צאנז ביד רמה, והפך אותה לאימפריה רוחנית שהתפרשה על עשרות קהילות במחוז קרקוב. הוא היה לא רק מנהיג קהילה. הוא היה אב רוחני, מורה דרך, ושומר חומות. הוא נודע כבעל צדקה, וסיפרו שלא הלך לישון אם נותר בביתו כסף שראוי לחלק לעניים. חסידיו העריצו את עוצמת אמונתו ואת מסירותו הבלתי מתפשרת.

אך לצד האחריות הציבורית, הוא היה גם אדם פרטי שחווה לא מעט כאב וטרגדיות. הוא התאלמן שלוש פעמים. היו לו 15 ילדים מארבעת נשותיו. 

לאחר פטירתו הוכתר כאדמו"ר בנו הבכור, ר' אהרן, אך רבים מהחסידים העדיפו את חצר אחיו, ר' יחזקאל שרגא. שישה מבניו של ר' חיים הקימו חצרות חסידיות משלהם. כך קמו לחסידות צאנז שלוחות שהיו מעין "חסידות-בת": ויז'ניץ, באבוב, קלויזנבורג, צ'רנוביל, גריבוב, וסטראפקוב ועוד.

מהעבר המפואר של הקהילה היהודית בצאנז נותרו מעט מאוד שרידים. החשוב בהם הוא בית הכנסת הגדול ברחוב בֶּרְקָה יוֹסֶלֶבִיץ, ששימש במשך דורות כמרכז הרוחני והחברתי. בימי חול נשמעו בו קולות לימוד התורה, ובשבתות ובחגים התמלא בריח הנרות הבוערים ובקולות המתפללים. בליל הבדולח היכתה בו היד האכזרית של ההרס הגרמני. הוא שופץ, וכיום משמש מוזיאון מקומי לא-יהודי. 

נובי סונץ' נוסדה בשלהי המאה ה-13 כמרכז מסחרי באזור הגבול של פולין והונגריה. חוק עזר מקומי מהמאה ה-17 אסר על יהודים לגור בתוך העיר. לכן יהודים בנו בתיהם מחוץ לעיר למרגלות הטירה המלכותית, כפי שקרה גם במקומות אחרים בפולין. כך נוצר הרובע היהודי. 

כיום, חורבות הטירה צנועות למראה, אך הן לוחשות סיפורים על יהודים שגרו ממש בסמוך, חווים את תהפוכות ההיסטוריה מקרוב. מי שמרים את מבטו, יוכל לדמיין את השכונה היהודית כשהיתה שוקקת חיים. כשאנו מטיילים כיום ברחובות האלה, אפשר כמעט לשמוע את צלילי החיים שפעם היו כאן. את שירת הילדים, את קריאות הרוכלים, את ריח הבייגלע והחלות הטריות מהמאפיות היהודיות, ואת קולות התפילה והלימוד העולים מבתי הכנסת. 

בשנת 1706 הוקם בית עלמין יהודי סמוך למגדל קובלסקה, אך לא נותר ממנו זכר. לעומתו, עדיין נותרו שרידים מבית העלמין החדש שהוקם במחצית השניה של המאה ה-19, ליד גשר סִיבִּירִקוֹב. "האוהל" של רבי חיים הלברשטם קצת מרוחק מהשער. בהילולה הלילה וגם בשאר ימות השנה מגיעים לכאן יהודים מכל העולם כדי להשתטח על קברו, לשאת תפילה חרישית, ולהניח פתקי בקשות (קוויטלעך). קבר רבי חיים מצאנז הוא גם תחנה קבועה במסלול הטיולים המאורגנים בעקבות החסידות.

בית העלמין הזה טומן בחובו גם זיכרון כואב. במלחמת העולם הנאצים הובילו לכאן יהודים, ירו בהם למוות בין המצבות, והשאירו את גופותיהם. אבני המצבות, שהיו עדות אילמת לזוועות, נותרו ניצבות על מקומן. מאות מהן שרדו, ויש הטוענים שחלקן נאספו לכאן מעיירות אחרות אחרי המלחמה. 

לצאנז יש דימוי חרדי-חסידי, אבל זה לא מדויק. פרק פחות מפורסם בהיסטוריה של צאנז הוא שבעיר פעלו גם זרמים אחרים לצד החסידות. בתחילת המאה הקודמת נפתחו שם ארגונים ציוניים כמו המזרחי והשומר הדתי, שפתחו בתי ספר עבריים 'יבנה' ו'שפה ברורה', וגימנסיות עבריות נפרדות לבנים ולבנות. בצאנז פעל גם סניף של 'בני עקיבא'.

בעיר פעלו גם תנועות הרביזיוניסטים (הליכוד של ימינו), פועלי ציון (מפא"י), ויצ"ו, ומפלגות נוספות שהשתלבו במועצת העיר ואף שלחו נציגים להסתדרות הציונית העולמית. בבחירות לוועד הקהילה בשנת 1933 גרפו הציונים 30% מהקולות. לא הצלחתי לאתר את בנייני מוסדות הציבור הציוניים בצאנז.

צאנז הייתה עיר של ניגודים בין קנאות חסידית לבין חלומות ציוניים, בין מסורת נוקשה לבין רוח של התחדשות. ברחובותיה התנהלו מאבקים אידיאולוגים עזים, אך גם נרקמו סיפורים של אמונה ותקווה.

לפני פרוץ מלחמת העולם השניה חיו בצאנז כ10,000 יהודים. רבני צאנז הורו לחסידיהם להתגייס למלחמת מצווה, ולא להשתמט מהשירות הצבאי. גם חניכי בני עקיבא חפרו תעלות וחיזקו את הביצורים. המבוגרים שבהם התגייסו לצבא הפולני, והשתתפו בקרבות נגד הפולשים הגרמנים. אבל בקיץ 1939 הובס הצבא הפולני. 

הגרמנים הקימו בצאנז שני גטאות ליהודים. אחד לכשירים לעבודה, ואחד לחולים וזקנים ונשים. כדי להטיל מורא, נהגו הגרמנים הנאצים להוביל יהודים לבית העלמין היהודי ולרצוח אותם. באחת הפעמים, שנקראה "האקציה של הרבנים", תפסו הגרמנים עשרה לובשי קפוטות ורצחו אותם בבית העלמין. בין הרבנים היו שני בניו של האדמו"ר אריה לייבוש הלברשטם, ר' אפרים ור' צבי הירש. הנאצים ועוזריהם שלחו בהדרגה את כל יהודי הגטו למחנות השמדה או מחנות עבודה. עד שביולי 1943 לא נשאר אף יהודי בצאנז, והיא הוכרזה "יוּדֶנְרַיין". אחרי השואה חזרו לעיר רק 30 ניצולים יהודים, ואף הם העדיפו להגר משם. 

רוב אדמו"רי צאנז וחסידיהם נרצחו בשואה. אחד הניצולים היה רבי יקותיאל יהודה הלברשטם, נינו של רבי חיים. לפני השואה הוא כיהן כ"האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג". אחרי השואה הוא התיישב בנתניה, והקים את קריית צאנז המשמשת כמרכז חסידות צאנז בעולם. חיות בה יותר מ2,500 משפחות ברוכות ילדים. הקריה בנתניה נחשבת "האמא" של קריות צאנז בעולם, כמו הקריות בירושלים, בטבריה, באלעד, ובמוֹנְסִי בארצות הברית. כיום נושא בנו, רבי צבי אלימלך, בתואר "האדמו"ר מצאנז", ואחיו באמריקה, רבי שמואל דוד, הוא "האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג".