שורדים, פעמיים: יום השואה המצמרר של בעלי המוגבלויות

השנה, כבכל שנה, אשתתף בטקס יום השואה במכון פוירשטיין. נעמוד בצפירה כמו כולם, נאמר את תפילת יזכור, ונקרא קטעים מתאימים. עד כאן הכל נראה סטנדרטי, אך המיוחד בטקס שבו אני נמצא מידי שנה הוא שהוא מופק ומבוצע על ידי אנשים עם מוגבלויות.

משתתפים בו אנשים על הרצף האוטיסטי, בעלי תסמונת דאון, אנשים עם לקויות למידה מורכבות, ובעלי הנמכה קוגניטיבית. הם אלה שמנהלים את הטקס בכבוד וברהיטות של מסתירה את הקשיים שלהם ואת העילגות של חלק מהם.

וכשאני עומד שם, אני בוכה. לא רק מהעוצמה הרגשית של היום, אלא כי אני יודע שהאנשים והנשים הללו, הילדים והילדות הללו, הם שורדי שואה פעמיים: פעם, על היותם יהודים, ופעם על היותם אנשים עם מוגבלויות. בתקופת השואה, אנשים ונשים, ילדים וילדות כמותם, נרצחו פעמיים - מסיבות שונות אך באותה אכזריות.

באזכרה השנתית במכון פוירשטיין אנו מציינים גם את "השואה השקופה" - זו שלא מרבים לדבר עליה, והיא אפילו קדמה לרצח של ששת המיליונים מבני עמנו. הרצח המכונה "תוכנית T4", על שם הרחוב ברלין טירגרטנשטראסה 4, בו ישבו פקידים אפורים וקבעו "מי יחיה ומי ימות".

במסגרת תוכנית זו רצחו הנאצים כ-90,000 בעלי מוגבלויות, גרמנים ויהודים כאחד, על מנת לשמור על מה שהם כינו "טוהר הגזע הארי". בין הקורבנות היו מתמודדי נפש, אנשים עם מומים מולדים, מחלות כרוניות, וליקויים גנטיים, גרמנים ויהודים.

חשוב להבין כי הרעיונות הגזעניים של הנאצים שכוונו לאנשים עם מוגבלויות לא היו נחלתם בלבד. שורשי האידיאולוגיה הזו החלו להתפתח בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

פרנסיס גלטון, בן דודו של צ'רלס דרווין, טבע את המונח "אאוגניקה" שמשמעותה השבחת המין האנושי, כביכול. רעיונות אלה התפשטו במהירות, וכבר בשנת 1907 התירה מדינת אינדיאנה בארה"ב עיקור כפוי של נשים עם מוגבלויות, ובעקבותיה התירו זאת עוד כ-30 מדינות בארה"ב ובאירופה. ואכן עשרות אלפי נשים עוקרו בכפיה.

לעולם נזכור את קארי באק, האישה הראשונה בווירג'יניה שנידונה לעיקור כפוי. בית המשפט העליון של ארה"ב קבע שהעיקור חוקי, בפסק דין שמהדהד עד היום. השילוב המסוכן של רעיונות אאוגניים עם ערכי ההשמדה ההמונית המזוויעים של הנאצים הוליד את מבצע T4, שהיווה למעשה "ניסוי" לשיטות ההשמדה שיושמו מאוחר יותר במחנות ההשמדה.

חשוב לציין שגרמניה הנאצית הייתה חריגה ברצח המוני, וכי מדינות אירופה וארה"ב, כמובן, לא רצחו המונים. אבל הרעיונות הללו, שמחלחלים עד עצם היום הזה, מסוכנים לבריאותה של החברה.

כמי שעומד בראש ארגון שנכנס עתה לשנתו ה-60, ארגון שמאמין בקיומו של פוטנציאל אנושי בכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, וחותר למימושו, אני גאה על היותי אזרח במדינת ישראל. מדינה שחרטה על דגלה את עקרון החמלה והאחריות כלפי כל אדם באשר הוא.

המשאבים, החשיבה היצירתית, והחיפוש אחר פתרונות בתוך עולם בירוקרטי סבוך של אנשי משרד הרווחה, הביטוח הלאומי, משרדי הביטחון והבריאות, הם מעוררי השראה.

נכון, יש בעיות רבות ואתגרים עצומים בדרך למימוש מלא של זכויות אנשים עם מוגבלויות בישראל. עדיין קיימים פערים בנגישות, בהכלה חברתית, ובשוויון הזדמנויות. ואני משוכנע שרבים מקוראי נדים בראשם, וחושבים על כל הבעיות בהם הם נתקלים. אך ביום הזה כשאנו עושים "זום אאוט" על החברה שלנו במין חשבון נפש לאומי. מותר לנו להיות גאים על שייכותנו למדינת ישראל. אנו חברה שקמה על אפר הניספים וחרטה על דגלה את העיקרון של "צלם אלוקים" בכל אדם.