שני אירועים, לכאורה לא ממש קשורים, מתחברים מידי שנה סביב חג הפסח. האחד, ברכת האילנות - ברכה ייחודית הנאמרת פעם בשנה, בשיא הפריחה והאביב, המזמינה אותנו לצאת אל הטבע, להתבונן בו, להיות בפליאה והודיה על עולם והבריאה. השני, יום כדור הארץ, שחל היום (שלישי) ומידי שנה ב-22 באפריל.
יום זה בא להעלות מודעות לאתגרי העולם, המשבר הסביבתי אקלימי וכדי לפעול ולתיקון העולם. אם כן, מדוע אני מבקשת לקשור כאן בין שני האירועים הללו? לתפיסתי, על מנת לפעול לתיקון עולם - עלינו ללמוד להיות בפליאה והודיה כלפי הטבע.
בחודש ניסן ישנה מצווה ייחודית הנאמרת אחת לשנה כאשר רואים עצי פרי מלבלבים. ברכת האילנות שייכת לקבוצת ברכות מיוחדות - ברכות הראייה - אשר יש לברכן בעת מפגש עם תופעות טבע או אירועים יוצאי דופן, אשר מעוררים פליאה והודיה, כגון קשת בענן, ברקים, ים גדול ועוד.
הן מבקשות להזכיר לנו שהטבע איננו רק רקע לחיינו, אלא חלק מהותי מהמפגש שלנו עם העולם ובעצם עם מי שברא אותו. כלשון הגמרא - "היוצא בימי ניסן וראוה אילנות מלבלבים- מברך!" כל מי שיוצא מפתח ביתו, מ-ד' אמותיו בחודש ניסן, חודש האביב - רואה את האילנות מלבלבים.
אבל לא כל מי שיוצא ורואה אילנות מלבלבים חש ברגש הפליאה. היהדות מבקשת מאיתנו לעצור, להתבונן, לראות השפע, את יופי הבריאה, את כוח ההתחדשות, את יכולת הצמיחה, ולהודות למי שברא את אלו: "שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם".
בזוהר מתוארת בריאת העולם כתהליך שהתחיל בהתבוננות של הקב"ה בתורה. "הקב"ה הסתכל באורייתא (תורה) וברא עלמא (עולם)" - התורה והעולם, לפי הזוהר, הם מעין תמונת מראה זה של זה. כמו שהקב"ה מתגלה אלינו דרך התורה, כך גם הקב"ה מתגלה אליו דרך העולם והבריאה.
על כן, עולם חסר, עולם מדולדל במשאבים, עולם בו קיים משבר סביבתי אקלימי עצום, הוא גם עולם בו היכולת שלנו לפגוש את הקב"ה בו חסרה ומדולדלת.
היכולת שלנו להיות בפליאה נמצאת באופן טבעי אצל ילדים, וככל שאנו גדלים, אנו הופכים להיות ציניים וביקורתיים. מחקרים רבים מדברים על הערך של הפליאה והתרומה הגדולה שלה לרווחה הנפשית ולבריאות הגוף, לתחושת חוסן, לחיבור ומפגש קהילתי, לחיבור למקום וחיזוק תחושת השייכות.
במציאות של ימינו, מקומות שהיו פעם מקור לפליאה, רגיעה וחיבור - הולכים ומתמעטים. הפסולת בשטחים הפתוחים נמצאת כמעט בכל מקום, יחד עם מפגעי ריח, זיהום אוויר ומים והצטמצמות המגוון הביולוגי.
כל אלו מגמדים את היכולת שלנו להרגיש, להודות, ולגלות את נוכחות ה' בעולם. וכאשר אנו כבר לא עוצרים להתבונן, וכשהמפגש עם הבריאה נעשה נדיר - לא רק הטבע נחלש, אלא גם תחושת השייכות אליו. וכאשר תחושת השייכות נפגעת, אז גם היכולת שלנו כבודדים וכחברה לקחת אחריות על הטבע ולפעול לשמירה ולתיקון הולכת ומצטמצמת.
אנו צורכים מהטבע בלי הרף - מזון, מים, אוויר, אנרגיה ואפילו נופים, אך לעיתים רחוקות אנחנו משיבים לו בחזרה. המפגש בין יום כדור הארץ לחודש ניסן וברכת האילנות יכול להיות נקודת פתיחה לא רק לרגש של הודיה לבורא על השפע שמקיים אותנו - אלא גם להזמנה לפעולה.
דווקא עכשיו, לאחר חג הפסח וכשהאביב כאן, זו הזדמנות טובה להתחיל מהתחלה ולקבל תזכורת לא לקחת את העולם כמובן מאליו. נעצור לרגע להביט סביב מתוך בחירה ותשומת לב, נבחר באקט אחד וישים למען העולם: צמצום בזבוז מזון, רכיבה על אופניים במקום רכב, שימוש חוזר, העדפת ייצור מקומי או הפרדת פסולת. כדי להשיב לטבע לא דרושה מהפכה - מספיק צעד אחד בדרך לשינוי.
הדס ילינק היא מרצה לקיימות ויהדות במכללה האקדמית הדתית לחינוך שאנן בחיפה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו