ממובילי מרד גטו ורשה: הרב שהציב דמות אחרת להנהגה החרדית בשואה

במרכזו של מרד גטו ורשה, שנתפס עד היום כאירוע חילוני בעיקרו – התייצבה דמות בלתי צפויה: רב חרדי, מן הבולטים והנערצים בעולם התורה שלפני השואה, שתמך במרד המזוין ואף עודד אותו בשם ההלכה. שמו – הרב מנחם זמבה ז"ל.

הרב זמבה נולד בוורשה ב-1883 ונחשב לעילוי חריג עוד בילדותו. סופר כי בזיכרונו החזיק את כל התלמוד בעל-פה, ולדברי עדים – גם את רוב ספרות הפסיקה ההלכתית. פסקיו וחידושיו, שמעטים מהם שרדו בכתב יד ובדפוס, הפכו אותו לדמות הלכתית מהמשפיעות בפולין.

הוא שימש כרב באגודת ישראל, אך סירב להתמנות לרב ראשי או לרדוף כבוד. הוא חי בשכונת פרגה בוורשה והקדיש את חייו לתורה, לפסיקה ולעזרה לכל דורש.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה נשאר עם קהילתו בוורשה. גם כשהמצב בגטו החמיר, סירב להימלט. בעיניו, תפקידו כרב וכמנהיג תורני לא הסתיים – להפך, הוא רק החל.

ואז באה השאלה ההלכתית: האם מותר – אולי אף חובה – לקום למרד מזוין? מול מכונת ההשמדה הנאצית, רבים מההוגים הדתיים נטו לפסיביות או למסירות נפש שקטה. אבל הרב זמבה, לדברי עדים רבים, העמיד עמדה שונה: "במצבים רגילים אנו נדרשים לקדש שם שמים במיתתנו", אמר, "אך כעת, חובתנו לקדש שם שמים בחיינו – ובמאבקנו. עכשיו אנו חייבים להתנגד, אסור לנו להסגיר את עצמנו בידי האויב. כיום הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל".

זו לא הייתה רק הלכה – זו הייתה עמדה מנהיגותית, נועזת. פוסק חרדי, איש אגודת ישראל, שהכיר בצורך להתקומם, להיאבק – ולא להיכנע. אמירה זו שוברת דימוי רווח לפיו ההנהגה הרבנית החרדית עמדה מן הצד בזמן השואה, ומציבה דמות אחרת: רב שמעורב, פועל, ובעיקר – קורא להתקומם.

הרב זמבה נרצח בי"ט בניסן תש"ג (1943), במהלך דיכוי המרד. לא נשא נשק, אך רוחו נשפה בעורף המורדים האמיצים.

82 שנה אחרי, ראוי לזכור: מרד גטו ורשה לא היה רק מרד של לוחמים צעירים. הוא היה גם מרד של רוח. והרב מנחם זמבה – היה חלק בלתי נפרד מן הרוח הזו.