מי היה מאמין? החיילים הגרמנים נסוגים, הטנקים ה"בלתי מנוצחים" שלהם עולים באש. ב-19 באפריל 1943, ערב פסח תש"ג, פרץ מרד גטו ורשה - ההתקוממות העירונית הראשונה באירופה נגד הכובש הנאצי. אירוע זה נחקק בזיכרון ההיסטורי כסמל לגבורה עילאית. יהודים, שמרביתם ללא ניסיון צבאי, החליטו לקחת את גורלם בידיהם, הרימו נס של התנגדות ושיבשו את התוכנית הנאצית לחיסול הגטו.
אך מאחורי הגבורה המפורסמת מסתתר לקח חשוב ופחות מוכר. בניגוד לדימוי המקובל שהשתרש לאחר השואה, למרד היו שני מפקדים, לא אחד. למעשה, פעלו במקביל שתי מחתרות יהודיות נפרדות, ביניהן שררה יריבות אידיאולוגית עזה והעדר אמון הדדי.
המחתרת המוכרת יותר, אי"ל (ארגון יהודי לוחם), התבססה על כ-700 לוחמים מתנועות השמאל הסוציאליסטי בהנהגת מרדכי אנילביץ'. לצדה פעלה מחתרת אצ"י (הארגון הצבאי היהודי) בהנהגת פאוול פרנקל מהימין הרביזיוניסטי, שמנתה כ-250 לוחמים אך הייתה מצוידת בנשק משוכלל יותר.
חרף המחלוקות והסירוב לשיתוף פעולה בין המחתרות, המרד הניב תוצאות מפתיעות. הגרמנים נאלצו לשלוח למערכה דיוויזיה של 3,000 חיילי ואפן-אס.אס בפיקודו של יורגן שטרופ, מצוידים בכלי רכב משוריינים, טנקים, יחידות הנדסה ומקלעים כבדים.
אף שלאחר חודש דיווח שטרופ כי "גטו וורשה איננו עוד", בפועל נאלצו הגרמנים להמשיך בפעולות צבאיות במשך כחמישה חודשים נוספים - דיוויזיה שלמה שהצבא הגרמני היה זקוק לה בחזית המזרחית.
לצד החשיבות של אתוס הגבורה היהודי וההישגים הצבאיים המרשימים, מדהים לחשוב שאפילו במצב הנורא בגטו, אחרי שנים של רעב ומחלות שהפילו מאה אלף קורבנות, ואחרי שני גלי גירוש לטרבלינקה שבהם נרצחו כ-300 אלף יהודים, המתחים האידיאולוגיים גברו על תחושת הגורל המשותף. התברר שאפילו האיום הקיומי המוחשי ביותר לא היה חזק דיו כדי לבנות אמון בין פלגים יריבים על רקע פוליטי ואידיאולוגי.
ואנחנו, 82 שנים אחרי, מחויבים לזכור ולא לשכוח. לזכור את הנרצחים. לזכור את הגבורה ואת תעצומות הנפש. ולצד זאת לזכור שלחץ חיצוני איננו ערובה לאחדות.
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה, אחרי שנה וחצי של לחימה בשבע חזיתות ובצל השסעים המתגברים בתוך החברה הישראלית, אנחנו מחויבים גם לזכור שכדי לנצח את אויבינו יש להרוויח את האמון של היריבים הפוליטיים שלנו. ביחד ננצח. אם נרצה, ונהיה מוכנים לוויתורים הדדיים, אין זו אגדה.
הכותב הוא ראש החוג להיסטוריה במכללה האקדמית שאנן. הכתיבה בסיוע ד"ר ירון פשר מהמכללה האקדמית גליל מערבי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו