אחרי מאבק כושל ומתמשך באנטישמיות - זה הצעד המתבקש לעשות

חג הפסח מציין את לידת העם היהודי, אך גם את תחילתן של 3,330 שנות אנטישמיות. טענות פרעה נגד האורחים העבריים שלו (כגון האשמתם בחתרנות מבפנים) והצעדים שנקט (רצח עם באמצעות הרג התינוקות הזכרים), הפכו לתבנית שחוזרת על עצמה בדורות הבאים.

אינני בא לייאש את הלוחמים נגד האנטישמיות, שאני נמנה עימם, אך חשוב להכיר במציאות - האנטישמיות לא תיעלם בעתיד הנראה לעין. עם זאת, עלינו לחשוב על אסטרטגיות חדשות להתמודדות עמה, שכן הקיימות נכשלות באופן ברור למדי.

כישלון זה מבוסס על שתי הנחות שגויות - הראשונה היא האמונה שהצגת עובדות על זוועות ה-7 באוקטובר במדיה החברתית תשנה דעות ותעורר אמפתיה. אך גישה זו מתעלמת מההקשר הנרטיבי שבו פועלים צעירים מערביים, המושפעים מתיאוריות כוח ניאו-מרקסיסטיות, וצעירים מוסלמים המחזיקים בתפיסות מוטעות על היהדות (ולמעשה גם על האיסלאם). ללא התמודדות עם הנרטיבים הללו, הפצת עובדות, מזעזעות ככל שיהיו, אינה מועילה.

הנחת השווא השנייה היא שהדגשת הסבל שחווים היהודים תעורר אמפתיה ותמנע אנטישמיות. אך למעשה, רוב הקמפיינים הללו אינם מועילים ולעתים אף מזיקים.

דוגמה בולטת לכך היא ההשקעה האדירה של המיליארדר היהודי רוברט קראפט, שהוציא כ-25 מיליון דולר על קמפיין השפעה בתקשורת שאחד השיאים שלו היה סרטון בן דקה שהוקרן בפריים טיים.

הסרטון הראה גבר לא-יהודי שמנקה כתובות נאצה מבית של אישה יהודייה. באופן דומה, קמפיינים רבים מכוונים לקהילות שחורות מתוך ניסיון לגייס את תמיכתן על בסיס שותפות בין מיעוטים נרדפים. אך מחקרים שונים (כגון המחקר המצויין של "Boundless Israel") מראים כי גישה זו מובילה לתוצאה הפוכה.

במציאות, למרות גל אנטישמיות חסר תקדים מאז מלחמת העולם השנייה, היהודים עדיין נחשבים לאחת הקבוצות המצליחות, העשירות והמשפיעות בארה"ב ובעולם. ניסיון להציגם כקורבנות חסרי אונים, תוך בקשת תמיכה מקהילות בעלות פחות כוח ומשאבים, שלא יכולות אפילו לחלום על רכישת פרסומת של דקה בפריים טיים כדי לקדם את עצמן, רק מרחיק אותן.

נחזור לפסח ונלמד ממה שעשה משה מול העריץ האנטישמי הראשון. הוא לא התווכח על העובדות, אלא הציג סיפור חלופי עם השלכות אוניברסליות - אמונה באל אחד. הוא לא התחנן על חיי עמו, אלא שידר עוצמה.

לא, איני מציע שנתפלל למכות תנ"כיות שירדו על ראשי שונאינו. למעשה, אני מציע שנקדיש להם הרבה פחות זמן, כסף ואנרגיה. בראש ובראשונה, אסטרטגיה אפקטיבית בתחום זה חייבת להציע נרטיב חלופי, כגון הצגת היהודים כילידי המזרח התיכון, מגיני המיעוטים באזור (כורדים, דרוזים ועוד), ושותפים גלובליים של מוסלמים אותנטיים במאבקם נגד עריצות וקיצוניות - איראן, קטאר, האחים המוסלמים ושלוחותיהם השונות.

הדבר השני יהיה תיעדוף חיזוק בעלי הברית והשותפים שלנו על פני התגוששות חסרת תוחלת עם אויבינו ברשתות החברתיות.

אילו היו מספרים לאבותינו, רק לפני שלושה או ארבעה דורות, על המגוון והעוצמה של בעלי הברית של העם היהודי כיום, הם לא היו מאמינים.

בעלי הברית שלנו נעים מקבוצות יפניות (רבים מהם מאמינים כי הם מצאצאי עשרת השבטים), דרך סינים וקוריאנים המתרשמים מהצלחת "אומת הסטארט-אפ", מוסלמים מדרום אסיה, הינדים, מספר ניכר של מוסלמים מהמזרח התיכון, שבטים אפריקנים, חלקים נרחבים מהעולם הנוצרי, ועוד.

אנו יודעים מעט מאוד על מה שמניע את בעלי הברית הללו, ומה מונע מאחרים להצטרף אליהם. אך מה שאנו כן יודעים הוא, שהרבה מזה קשור להקשר התרבותי והדתי של העם היהודי. עלינו להבין טוב יותר מיהם בעלי הברית של העם היהודי, למפות אותם, להבין את מניעיהם, ולהציע צעדים לטיפוח הבריתות הקיימות תוך הרחבת המעגל הזה.

לאחר 33 מאות של אנטישמיות, מתוכן ה-20 האחרונות בגלות ובניסיון לשרוד באמצעות הסתגרות, הגיע הזמן לשנות את התפיסה שלנו – ושל האחרים.

בניגוד לעמים אחרים, איבדנו את המסורת הארגונית של עבודה עם בעלי ברית בתור שווים ובעלי כוח, כי כמעט ולא היו לנו חברים או כוח במשך זמן כה רב.

לצערנו, אנו עדיין תקועים בתבנית המחשבתית הזו, והתוצאה היא שמספר הקבוצות המחפשות את שותפותנו גדול בהרבה מהמשאבים שאנו מקצים כדי ללחוץ את ידן המושטת. הבה נושיט יד חזרה אליהם, ונילחם יחד בשנאה.

הרב לביא הוא הוא מנהל המרכז הבין דתי אור תורה, מבית רשת אור תורה סטון. מאמר זה מבוסס על הרצאה שנשא בכנס על אנטישמיות עכשווית שנערך בשבוע שעבר בלונדון.