בקהילות יהודי אתיופיה, חג הפסח נחוג במשך דורות באופן ייחודי ולא כל כך שיגרתי, כשבעיניהם של בני הקהילה, שורשיו של החג נטועים במסורת עתיקה. עם קידוש ראש חודש ניסן בידי הקייס, המנהיג הרוחני של הקהילה, מתחיל פרק זמן מדוקדק לחג: ניקוי יסודי של הבתים והחצרות, סילוק גרוטאות, הברקת כלי הבית, וכל זאת מתוך הקפדה יתרה על ניקיון ומניעת חמץ.
מרכיב מרכזי בהכנות היה קרבן הפסח. בין מכובדי הכפר התקיימה תחרות שקטה על הזכות לתרום את הכבש הראוי לקורבן: טלה לבן, שלם, סימטרי וצעיר – לא יותר מגיל שנה. לכבש שנבחר בנו מכלאה מיוחדת, בה נשמר וזכה לטיפול מיוחד עד שחיטתו כקרבן בערב חג הפסח.
בקהילת "ביתא ישראל" אין מסורת של ליל הסדר קלאסי, כפי שרובנו מכירים. עיקר הטקס הוא קרבן הפסח, שנערך על ידי הקייס וזקני הקהילה בלבד. את הטלה הובילו אל בית הכנסת, המכונה "מסגיד", שם נשחט מעל בור חפירה כדי לאסוף את הדם. הקייס טבל ענפי צמח בדם ומרח אותו על פתחי הבתים. לאחר מכן צולים את הבשר באש ואוכלים בדממה, כשכל אחד מקבל חתיכת בשר קטנה ואוכל אותה עם ה"קיטה", מצה אתיופית עבה, כמעין "לאפה", אך רכה ועם טעם ייחודי.
לאורך המעמד, אין שירים ואין דיבורים מצד איש, דממה מוחלטת. שומרים מכל משמר שלא לשבור עצם ושלא להותיר מן הבשר. הנשים והילדים, לא התקרבו בכלל למסגיד בשעת אכילת קרבן הפסח. הנשים בגלל החשש של טומאה והילדים – משום שאינם יודעים תמיד לסיים את האוכל עד הסוף ומחשש שלא יעמדו בדקדוק ההלכתי של שבירת עצם.
לאחר הטקס התכנסה המשפחה להמשך סעודת חג, בה סופר סיפור יציאת מצרים, התקיים שיח על גאולה והודגשו הגעגועים לירושלים והכיסופים לבית המקדש.
במהלך שבעת ימי החג, ההקפדה על הימנעות מחמץ הייתה מחמירה ביותר. כל מאכל שהיה בו פוטנציאל להחמיץ - נאסר. גם ירקות מבושלים, חלב, גבינה או בשר - אם לא נאכלו מיד, הושמדו מחשש החמצה.
למעשה תבשיל שלא נאכל בתוך מספר שעות, גם אם אינו מכיל קטניות או אחד מחמשת מני דגן - נזרק מחשש לעבור על איסור אכילת חמץ. לאור זאת, הארוחות של בני הקהילה במהלך החג היו דלות במיוחד, ומבוססות על "קיטה" וירקות חיים.
עד כמה היה קשה עניין המזון בפסח? עד רמה שלצד הציפיה וההתרגשות מהחג, רבים חיכו גם לסיומו ולחזור לאכול מהמאכלים הנהוגים בשגרה, דוגמת האינג'רה והדאבו.
יין נחשב גם הוא למאכל מחמצת ולכן נאסר בפסח. ובכלל, לא מתאימה שתיית יין כלל כאשר צריכים להישאר ערניים ולספר את סיפור יציאת מצרים שהרי זה "ליל שימורים". כמו כן, כל הלילה איש לא יצא מפתח ביתו - צריך להישמר, מלאכים רעים מסתובבים בחוץ ומסוכן. כך חגגו את פסח בכפר האתיופי.
ד"ר יוסי זיו הוא מרצה בחוג לתנ"ך באקדמית שאנן, מומחה לחקר ההלכה האתיופית ומחבר הספר "חג ומועד בביתא ישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו