לתפילה במקום ציבורי יש פוטנציאל גדול - חוץ מבמקרה אחד

השבוע, עלה פעם נוספת לכותרות עניין התפילה במרחב הציבורי, בעקבות פרסום התמונות של סגנית ראש עיריית תל אביב-יפו מיטל להבי, בו היא פוגעת במזיד בדוכן תפילין בעיר שהוקם לזכרם של אושר ומיכאל וקנין הי"ד שנרצחו במסיבת הנובה. היא פרסמה התנצלות על חוסר הרצון לפגוע בכבודם של הנרצחים ומשפחותיהם, אך דבקה בהחלטה שהקמת הדוכן אינה חוקית.

אחד משיריו האהובים עליי ביותר של קובי אוז, שהוא מהיוצרים המוזיקליים היותר מיוחדים וססגוניים שמסתובבים ביננו, הוא שירו "אלוהי".שיר שכולו דיאלוג חי, כנה, פתוח בינו לבין אלוהיו שבשמיים, שבתוכו ולצידו מסתתר גם דיאלוג חשוף ומורכב שלו עם ילדותו ועם סבו הפייטן המסורתי מתוניס שבחיקו גדל.

ובתוך השיר הזה מופיעות המילים המיוחדות הבאות, שבהן הוא פונה כביכול לא-לוהים ומשתף אותו במה שבעצם קורא כאן בארצנו הקטנה:

"תראה, לאט לאט אנשים יוצאים מהמתחורוצים בסך הכל להיות ביחד,בבית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל.פה כולם מוזמנים להביט אל השמיים,להתפלל לגשמים, לפחד מטילים".

אוז מתאר את ארץ ישראל כמעין בית כנסת אחד גדול שאליו כולנו התקבצנו יחד, וצריכים למצוא את הדרך להיות ביחד. זה הרצון העמוק של כולם - להיות ביחד.

בראיון איתו לפני יום הכיפורים האחרון מתאר אוז שהוא לא תמיד מרגיש מספיק בנוח בבית הכנסת המסורתי, ושהוא מעדיף הרבה יותר תפילה במרחב הציבורי, שבה לכולם יש מקום, שכולם יכולים להרגיש מוזמנים ורצויים:"אני אפילו הייתי מוכן לעשות את זה בעצמי, תן לי רק לראות שלכולם יהיה נוח, כולם ירגישו בסדר, ושאף אחד לא ירגיש ממודר".

ומתוך המקום הזה ביטא את כאבו על המריבה הישראלית הגדולה שפרצה מסביב לתפילה במרחב הציבורי ביום הכיפורים:"אני מתחבא בבית השנה, אני מפחד ממכות, לא רוצה לראות את עם ישראל רב. אני מפחד ואני לוקח את זה על עצמי".

התפילה היא מקום שמבוסס בראש ובראשונה על פתיחות נפשית ופתיחות רגשית. על היכולת של האדם להיפתח למה שמחוץ לו ומעבר לו.הפתיחות הזו משתקפת גם בעמידה לפני אלוהים, אך הבסיס שלה אמור להגיע ולהשתקף ברגישות ובתשומת הלב האחד כלפי האחר.

וזה הפוטנציאל הגדול שטמון בתפילה במרחב הציבורי. תפילה שמבוססת על מקום פתוח, ומאפשר. שלא ממדרת אף אחד, שלא מסתגרת מפני אף אחד ואחת.

תפילה במרחב הציבורי מאפשרת לנו לאמן את השריר הכי חשוב בחיינו המשותפים כאן: לתת אחד לשני את החופש להיות, כפי שאנחנו. לתת אחד לשני את החופש להתפלל, את החופש לא להתפלל, את היכולת להיות חלק מההתרחשות או להתרחק ממנה, ואת כל האפשרויות שבאמצע.

אם תפילה במרחב הציבורי אכן מבוססת על תנועת הנפש הזו - עשויה להיות בה ברכה גדולה, שכולנו יכולים להרוויח ממנה.אך אם היא נובעת ממקום כוחני שמבקש להשתלט על המרחב ולעצב אותו בצלמי ובדמותי, אזי שהיא תופעה פסולה שפוגעת לא רק במרקם הישראל, אלא אפילו במהות העמוקה של התפילה, כמהות רוחנית שמבוססת על פתיחות ולא על סגירות, על ענווה ולא על כח.

אם נצליח לצאת מהמתח, ונרצה פשוט להיות ביחד, כפי שמזמין אותנו קובי אוז, נוכל למצוא את הדרך גם לאפשר למי שרוצה להתפלל לעשות זאת במרחב הציבורי, תוך שהוא עושה זאת מתוך מקום מכבד, מאפשר ומתחשב גם בסביבתו הלא מתפללת.

אז נצליח להגיע לכך שהתפילה רק משכללת ומעצימה את החופש שלנו כחברה, ולא פוגעת בו או מחללת אותו.