אחת התופעות המפתיעות שעלו מהשבי בעזה היא התחזקותם הדתית של חלק ניכר מהחטופים. עדויות רבות מתארות כיצד השבי הוביל אותם לחיבור עמוק יותר לאמונה, לתפילה ואף לקבלת מצוות. תופעה זו כמעט ולא הופיעה בקרב שבויי ישראל בעבר - מה שמעורר את השאלה: מה השתנה?
תנאי השבי לא מסבירים זאת. שבויים ישראלים בעבר – במצרים, בסוריה, בלבנון, ואפילו אצל חמאס בעשור הקודם – חוו גם הם תנאים קשים, חוסר ודאות ממושך ולעיתים אף עינויים אכזריים. במקרים רבים, הדת מספקת את העוגן הזה, מעניקה סדר ומשמעות גם במציאות חסרת ודאות. גם הם היו מנותקים מהעולם החיצון, מבודדים וללא גירויים חיצוניים.
בהיעדר גירויים, האדם פונה אל עולמו הפנימי. אצל רבים, זהו המקום שבו האמונה הופכת לכוח שמסייע לשרוד. אם כך, מדוע לא נרשמו מקרים רבים של התחזקות דתית אז, כפי שאנו רואים כעת?
התשובה נעוצה בשינוי שעברה החברה הישראלית. בעוד שבמקרי שבי בעבר היו רוב השבויים חיילים שהתחנכו במערכת צבאית חילונית מובהקת, השבי הנוכחי כלל קבוצה מגוונת יותר מבחינת רקע והשקפת עולם – בהם גם אנשים שגדלו על מסורת יהודית כלשהי, גם אם לא היו שומרי מצוות.
החברה הישראלית של העשורים האחרונים חוותה התקרבות משמעותית למסורת ולזהות יהודית. תהליכים כמו התחזקות הציבור המסורתי, השפעת המוזיקה היהודית-אמונית על התרבות הכללית, התחזקות השיח התורני גם בחוגים חילוניים והעלייה במספר האנשים שמגדירים עצמם "מסורתיים" – כל אלו יצרו תשתית נפשית אחרת אצל השבויים של היום לעומת שבויי העבר.
כאשר אדם מוצא את עצמו במציאות בלתי נסבלת, הוא מחפש נקודות אחיזה מוכרות. בעבר, שבוי ישראלי היה פונה בעיקר לכוח הרצון, לחוסן המנטלי ולערכים ציוניים. היום, עבור רבים, המסורת היהודית היא חלק מהותי מהזהות – גם אם הם אינם שומרי מצוות ביום-יום. זה מסביר מדוע דווקא השבי הזה הוליד גל התחזקות דתית שלא ראינו בעבר.
השאלה שנותרה פתוחה היא האם מדובר בתהליך עמוק שיימשך גם אחרי השחרור, או בחיבור רגעי שנבע מהמצוקה הקיצונית. כך או כך, התופעה הזו משקפת מגמה רחבה יותר בחברה הישראלית – שבה האמונה והמסורת הופכות לנקודת משען גם עבור מי שלא גדל על ברכי הדת בצורה מובהקת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו