כשעומר שם טוב חזר מהשבי בעזה, הוא סיפר כי במשך חמישה חודשים עשה קידוש עם בקבוק מיץ ענבים "שלא נגמר". סיפור זה הפך לכותרת חמה בקרב חוגים דתיים ומתחזקים, והוא מצטרף למסורת ארוכה של סיפורי ריבוי פלאי של מזון ביהדות ובתרבויות נוספות.
המסורת היהודית של ריבוי מזון
האמונה במזון שמספיק מעבר לצפוי קיימת ביהדות מאז ימי המקרא. כך, בני ישראל קיבלו מן במדבר במשך 40 שנה, בדיוק בכמות הדרושה לכל אחד. סיפור נוסף הוא קמח וצפחת השמן של אליהו הנביא, שהספיקו לאורך כל תקופת הבצורת. תלמידו, אלישע הנביא, עשה נס דומה כאשר ברך סיר מרק מורעל, והאוכל הפך ראוי למאכל והספיק להאכיל מאה איש. דוגמה מפורסמת נוספת היא נס פך השמן בחנוכה, שבו שמן המיועד ליום אחד בער שמונה ימים.
גם במאה ה-20 מיוחסים ניסים כאלו לצדיקים. "נס בקבוק הערק" המיוחס לבבא סאלי מספר על ערק שמזג למאות אנשים מבקבוק קטן שלא התרוקן. אף במשפחתי שלי קיימת מסורת דומה: סבי ז''ל נהג לספר איך ראה במו עיניו כיצד האדמו"ר מפשבורסק (1882 – 1976) חילק מדי מוצאי שבת עוף לעשרות אנשים מתוך סיר קטן.
מעבר ליהדות: מיתוס אוניברסלי
מוטיב ריבוי המזון אינו ייחודי ליהדות. בנצרות מסופר על ישו שהאכיל אלפים מחמש כיכרות לחם ושני דגים, ובאסלאם מופיעה גרסה אחרת של הנס בשם "השולחן מהשמיים", שבו אללה מוריד שולחן עמוס מזון כמבחן לאמונה.
גם בתרבויות קדומות מופיעים סיפורים דומים. המיתולוגיה הקלטית מספרת על קדירות קסומות שמספקות אוכל ללא הפסקה, הפולקלור הסקנדינבי מדבר על נשים שקיבלו ברכה שגרמה לקמח שלהן לא להיגמר, ואגדות אירופיות מספרות על "סיר הקסם" שמבשל בלי סוף.
במיתוסים מצריים ואוגריתיים מתוארים שולחנות האלים שעליהם מופיע מזון אינסופי, והאפוס המסופוטמי של גילגמש מתאר מצב אידיאלי שבו האלים מספקים לאדם מזון ללא הגבלה.
מדוע המיתוס נפוץ כל כך?
המיתוס של ריבוי המזון נולד כנראה מתוך חרדת הקיום של חברות חקלאיות מוקדמות, שתלויות במזג האוויר וביבול לא יציב. מציאת מקור מזון בלתי צפוי – כמו אסם נשכח או נדידת חיות – נתפסה כנס. לאורך הדורות, סיפורים אלו הפכו לכלי דתי, פוליטי וחברתי, שנועד לחזק אמונה באלים ובשליחיהם או כדי להצדיק שלטון מלוכני.
כך או אחרת, מה שבטוח הוא שבקבוק מיץ ענבים בשבי בעזה, מקבל משמעות אחרת לגמרי מזה הנמצא אצלכם במקרר, אם צריך: משמעות ניסית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו