יום כיפור בצל המלחמה: הזדמנות היסטורית לבנות גשר למען עתיד משותף

חלפה שנה מאז הטבח הנורא ב-7 באוקטובר שגרם לנו לבחון מחדש הנחות יסוד רבות: על צה"ל, על הסיכוי לשלום, על המלחמה הקיומית ועל האנטישמיות. זו הייתה השנה החשוכה ביותר מאז קום המדינה, אך מתוך החשכה עלו אורות: גבורת החיילים שלנו, מסירות המילואימניקים, והתגייסות אזרחית אדירה של חסד ושיתוף. במיוחד הופתענו לגלות את עוצמתו של דור ה-Z, דור שאותו תפסנו כנהנתן, אך התגלה כבעל ערכים, מסירות ואהבת ישראל.

עכשיו, עם עיניים פקוחות, עומדות בפנינו שתי הזדמנויות אסטרטגיות: לשנות את המזרח התיכון ולחולל שינוי חברתי פנימי. גילינו השנה את העוצמות שבנו ואת החשיבות של שיתוף כל הכוחות בעם. התרבות היהודית מושתתת על זיכרון, והוא מספק לנו זהות ומשמעות. הזיכרון הזה מנע חיסול רוחני של העם היהודי ושמר על התקווה לחזור לירושלים. אלא שהחיים הנוחים בעשורים האחרונים בישראל גרמו לנו לשכוח, והזיכרון החל להיחלש.

כבר כ-80 שנה עם ישראל חי עם שני מסלולי זיכרון, שהם שני מסלולי זהות: הזיכרון היהודי והזיכרון הישראלי. הזיכרון היהודי הוא הזיכרון הארוך בן אלפי שנים, שמתחיל באברהם, ממשיך ביציאת מצרים, ובמתן תורה בסיני, עבור דרך נביאי ישראל, חונה אצל חז"ל בבית שני ואחריו, ופותח ערוץ של חכמה ומסורת מהתלמוד, והזוהר הקדוש, עד ימינו.

הזיכרון הישראלי הוא הזיכרון של מדינת ישראל, שהמעמד המכונן שלו הוא חתימת מגילת העצמאות והכרזת המדינה. זהו זיכרון קצר הרבה יותר, אך רלוונטי ונוגע בהווה המיידי שלנו כאן, בארץ, במדינה. זהו זיכרון קצר הרבה יותר, אך רלוונטי ונוגע בהווה המידי שלנו כאן, בארץ, במדינה. הוא מתחיל בהרצל ובבן גוריון, וממשיך בביאליק, אחד העם, אצ"ג ורחל ואחרים, וסיפוריו הם סיפורי מורשת הקרב מתש"ח ועד עכשיו, וייבוש הביצות, והעלייה, ויום הזיכרון שלו הוא של חללי צה"ל ויום השואה והגבורה.

שני מסלולי זיכרון אלה מתקיימים פעמים רבות כמקבילים שאינם נפגשים: יש מי שחי רק את הזיכרון היהודי ואינו רואה עצמו כחלק מהזהות הישראלית, ויש מי שחי רק את הזיכרון הישראלי והזיכרון היהודי שלו נחלש. הפיצול הזה קורע אותנו. אנחנו שוכחים, או זוכרים רק צד אחד של הזהות, וכך חיים בשני יקומים מקבילים.

לפני המלחמה דברו כל הזמן על מדינה יהודית ודמוקרטית. בזמן המאבק על הרפורמה המשפטית הסבירו שמצד הממשלה, מעדיפים מדינה יהודית, ופחות דמוקרטית, ובצד השני, של המחאה, רוצים דמוקרטית, ומוכנים לוותר על היהודית. אבל זו טעות. הדמוקרטיה, שמעניקה לנו את המסגרת היחידה האפשרית לקיומנו, היא רק כללי המשחק. הזהות היהודית והישראלית אינן כללי משחק, אלא התוכן עצמו, המהות, הן המשחק. המתח המפרה שביניהם הוא הנותן לחיים שלנו כאן משמעות וערך.

הפער בין שני מעגלי הזהות מתוחזק ומועצם על ידי שימוש במילים מזיקות ומרחיקות כמו "שמד" ו"הדתה". חרדים משתמשים במונח "שמד" כדי לתאר את הדרישות של החברה הישראלית, כמו הגיוס לצבא, כאילו הן גזרות שמד. מצד שני, המילה "הדתה" הומצאה כדי לסמן כל מגע עם יהדות כניסיון לשנות את זהותו של החילוני וליטול ממנו את חירותו. המילים הללו מעוררות חרדה, ולא מאפשרות קרבה.

ערב יום הכפורים תשפ"ה, אני קורא לכולנו להתקרב אחד לשני. לחרדים אני אומר: החברה הישראלית אינה מנסה לשנות אתכם, אלא צועקת לעזרה. לא נוכל להמשיך להילחם את המלחמה הקיומית הזו לבד. היו אתם, שמרו על זהותכם, ותתקרבו. קחו אחריות, היו שותפים. לאחינו החילונים אני קורא: קחו אחריות על היהדות, למדו אותה ובחרו בה מרצון. הסירו את החרדה מהדתה, הסירו את החרדה בכלל, התקרבו. התורה והמסורת היהודית אינן שייכות רק לדתיים; הן שייכות לכולנו.

דוד המלך כתב: "למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך, למען בית ה' א-לוהינו אבקשה טוב לך." אם כל אחד מ"אחיי ורעיי" יוכל להביא לידי ביטוי את הטוב שלו, את הטוב שבדעותיו, אם הוא ירגיש בטוח ומוערך כאן בבית, אזי הבית השלישי שאנו בונים כאן יחד כבר שמונים שנה, יהיה שלם ובטוח, ואף אחד לא יוכל לנו. שנה אחרי פרוץ המלחמה, יש לנו הזדמנות נדירה לחולל שינוי מהותי בתודעה שלנו. הבה נשמור על אחדותנו, נתקרב אחד לשני ונזכה בניצחון גדול בקרוב.

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל אביב