ומה עם נשות האברכים? הפסקת סבסוד המעונות תהפוך את המדינה לאויבת החברה החרדית

הטלנובלה בין מדינת ישראל לבין הציבור החרדי, ובעיקר קבוצת לומדי התורה, היא לא סתם מחזה - היא טרגדיה אנושית.

הרצון הישראלי לצמיחה כלכלית, יחד עם שינויים דמוגרפיים ומגמות חברתיות, הובילו לתמורות עצומות בחברה הישראלית בכלל ובחברה החרדית בפרט. מחברה אידיאליסטית שמסתפקת במועט התאהבנו בכלכלה שוקקת וברמת חיים גבוהה. גם החרדים רוצים להיות חלק מזה וחלק גדול מהם מכוונים לשם במודע או בפועל. אבל במקום לטפח את השינוי תוך שמירה קפדנית על עולם הרוח ועל הייחודיות של החברה החרדית (שכמו כל חברה גם ממנה יש דברים שכדאי ללמוד), אנו עדים למכות חוזרות ונשנות, לעיתים בריונות פקידותית, בלי אבחנה בין נכון ללא נכון.

אני מאמין בכל ליבי שהדרך הטובה ביותר להשתלבות של החרדים היא אינטגרציה מאוזנת: בחירה מודעת להשתלב בנושאים מסוימים תוך שמירה על הערכים והנורמות הפנימיות של הקהילה. זה לוקח זמן, אין פתרון קסם אחד. צבא, משטרה, ארגוני הצלה, שירות אזרחי - כל מה שתורם לחברה ולקהילה צריך להיות על השולחן.

ואז מגיעה המכה של הפסקת סבסוד המעונות. איך אפשר? איך אפשר לקחת מאמא חרדית את היכולת לצאת לעבוד? זה לא סתם ניסיון לתת מכה משפטית מתחת לחגורה - זו פגיעה בנפש של אנשים, של משפחות, של קהילה שלמה.

הציבור החרדי בישראל לא מושלם, גם המייצגים שלו לא מושלמים, אבל יש דברים שפשוט לא עושים! על האתגרים ניתן לגשר באמצעות מקצועיות, היכרות עמוקה, ויצירת מודלים ומנהיגים קהילתיים שיובילו את ההשתלבות ההוגנת, הראויה.

מדינה שרוצה לגדל דור משתלב לא יכולה לקחת אוכלוסייה שנמצאת במצב הסוציו-אקונומי הכי נמוך, ולתת לה עוד מכות כלכליות בבטן הרכה של פעוטות בני שנה ואימהותיהן. כי כרגע זו אפילו לא מכה כלכלית אלא נוק-אאוט לשילוב נשים חרדיות מוחלשות בתעסוקה. אף אברך כולל לא יתגייס או יצא לעבוד בדרך הזו. מה שכן יקרה הוא שנשים שמרוויחות שכר נמוך, במקום להתקדם לאט לאט ולפתח קריירה סבירה - פשוט תישארנה בבית. גאונות.

אני פוגש את העם האמיתי, המרכז של הישראליות - בסלונים, באסיפות עם, ברחוב, והרוב הדומם הזה רוצה שותפות אמיתית. הוא מאמין שניתן לגשר על הפערים ומוכן לתהליך של השתלבות, לא רמיסה. העם, בשונה מהיועצים המשפטיים, לא ביקש לקחת מאמא חרדית את היכולת לעבוד כשבנה בן השנתיים נמצא במסגרת ראויה.

בואו נסתכל על העובדות: בכל יום, עוד ועוד חרדים יוצאים לעבודה, משתלבים ותורמים. זה קורה! המגמה הזו אולי מוסווית מעט בגלל הדמוגרפיה החרדית, אבל היא אמיתית וחזקה. כדי לפצח את האתגר של תעסוקה ברמה גבוהה, הציבור החרדי צריך שכבה אנושית של מודלים, של דמויות ש"עשו את זה", ולאחר מכן הדברים יהיו פשוטים, כמו שפשוט כיום לראות את עמית סגל בתקשורת ואת סגני האלופים עם הכיפות הסרוגות.

יש עוד שני נושאים שמציתים את האנרגיות: הגיוס והחינוך.

אבל יש תקווה, ואני רואה אותה מתגשמת. אנחנו נמצאים ברגעים היסטוריים. חסידויות חשובות וקהילות גדולות בוחרות להיכנס לחינוך הממלכתי חרדי המפוקח והמתפתח.

ומה לגבי הגיוס? גם כאן, אלפי מגויסים חרדים עושים מילואים, תורמים תרומה עצומה ומייצרים מודל לילדיהם ולקהילותיהם של חרדי שמעורב ושותף בנטל האזרחי והביטחוני, והתשואה תגיע עוד כמה שנים בודדות. ויש אפילו ניצנים עכשווים: חפשו בגוגל את מיזם ״תחל׳ס״, לדוגמא, אותו מוביל פעיל ״הרבעון הרביעי״. מיזם נפלא!

כחרדי עובד ומעורב, אני מזמין אתכם להתבוננות מעמיקה: מדינת ישראל היא זו שבנתה במו ידיה את עולם הרוח היהודי ואת חברת הלומדים החרדית מתוך הבנה של הדורות הקודמים שיש ערך לכלל החברה בקיום עולם רוח תורני משמעותי. נכון, לא במספרים האלה. נכון, לא לכל אחד, אבל נוצר מרקם של חיים משותפים שגם אם צריך לעדכן אותו, יש דרך לעשות זאת. לעומת זאת, אותה מדינה שהקימה מוצאת את עצמה במצב בו היא מפרקת בידיים את המרקם העדין והופכת את עצמה לאויבת כלל החברה החרדית. בשביל מה זה טוב?

אני קורא מעומק ליבי: בואו נפסיק את הטירוף הזה. בואו נבנה גשרים במקום היבדלות. העם רוצה מהציבור החרדי שותפות, מעורבות ואחריות, אך לא בדרך של הרס ורמיסה. והעם צודק.

הכותב הוא איש חינוך, מרצה להכשרת מורים ולמדיניות ציבורית, וממובילי הנהגת המורים בתנועת ״הרבעון הרביעי״