הארכיון של בית לוחמי הגטאות למורשת השואה והמרד עמוס מחברות ופנקסים. דפי נייר מצהיבים, שעליהם כתובים לעד זיכרונות, עדויות, שמות ומספרים של השוהים במחנות הריכוז וההשמדה של הנאצים.
שם, בין עשרות רשימות, פנקס אחד יוצא דופן בהיקפו. עשרות דפים שעליהם כתובים בכתב יד צפוף ומסודר למשעי שמות, תאריכים ואפילו שעות פטירה של הנרצחים במחנה ברגן בלזן בגרמניה. עדות לאנשים שהיו ואינם.
יוסף וייס. יהודי שהציל יהודים
לרישום בפנקס אחראים יוסף "יופ" וייס וצוותו. וייס היה אסיר יהודי במחנה "כוכב" ברגן בלזן, שבו שהה במשך 15 חודשים, ולאחר זמן מה במחנה זכה למעמד בעיני הגרמנים כ"זקן היהודים". במהלך כל החודשים הללו סמכו עליו הנאצים שיתעד את הנעשה במחנה, והוא ניצל זאת כדי לפעול למען היהודים מתי שרק אפשר היה.
בפנקס תיעדו יוסף ואנשי צוותו את רשימות הנפטרים, הנרצחים וההרוגים של המחנה. בתחילה עבור הנאצים, שהיו ידועים בצורך שלהם לדקדק בכל פרט, ולאחר מכן הוא העתיק את הרשימות לפנקס משלו עבור הדורות הבאים, שנשמר עד היום כמסמך היסטורי מרתק. בין היתר, ברשימת 15 אלף השמות שיוסף תיעד מופיעים גם שמותיהן של אנה פרנק ואחותה מרגוט, כעדות לגורלן.
השנה, 79 שנים אחרי סוף המלחמה ו-48 שנים לאחר מותו, יוענק ליוסף "אות המציל היהודי", מטעם הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה ועמותת המרכז העולמי של בני ברית ירושלים. אות שמטרתו היא לתקן את הרושם המוטעה שלפיו יהודים לא עסקו בהצלת אחיהם בשואה תוך סיכון חייהם.
"עבורנו, המשפחה שלו, ההכרה בסבא שלי היא הוכחה לכך שהיו במחנות גם יהודים טובים, גם אם היו בעלי תפקידים מכובדים", אומרת נכדתו, עטרה צחור-דיין (54). אביה, אהרון צחור, הוא בנו של יוסף, ושהה איתו בברגן בלזן כשהיה נער. את כל מה שעטרה יודעת על סבה היא שמעה בתחילה מאביה, ולאחר מכן מהיסטוריונים ומעדויות של אנשים שהיו במחנה והיללו את פועלו.
"תמיד ידעתי שהוא היה אדם טוב, אבל הסיפור של אנשי הביורוקרטיה שעשו דברים למען יהודים אחרים לא מסופר מספיק. תמיד סיפרו על פרטיזנים, או על לוחמים במרד גטו ורשה, ובדרך כלל הסיפורים על בעלי תפקידים בכירים במחנות היו שליליים", היא אומרת, "אבל יש כאלה, כמו סבא שלי, שעשו דברים טובים זה למען זה גם בקרבנו, ומגיע להם שיידעו על פועלם".
סובב את השיטה לטובתו
העדויות על יוסף, שנאספו לאורך השנים בידי בני משפחתו וכותבי הביוגרפיה שלו, מספרות על אדם אציל ונעים הליכות, ששמר על כבוד האסירים גם בתנאים המחפירים והבלתי אנושיים של ההתעללות, הרעב והמחלות של המחנות.
"הוא מעולם לא נכנס לצריפים במחנה 'כוכב' ללא סיבה, ותמיד ניתן היה לגשת אליו באזור כיכר המסדרים או במשרד של אלבלה. הוא היה נגיש לכולם", נכתב באחת מהעדויות. "בידו המחברת המפורסמת שלו, שבה רשם כל פרט".
גם לפי מסמכי יד ושם, המוזכרים בביוגרפיה של יוסף, הוא היה בעל מעמד של כבוד. "כשכל היהודים מהיודנראט איבדו את תפקידם תחת המפקד הגרמני קרמר, רק מר וייס נשאר, כדי להראות לבעלי התפקידים החדשים את העבודה", נכתב. "בסופו של דבר, הוא הפך לזקן היהודים (יו"ר ההנהגה היהודית שקישר בין היהודים לגרמנים; בא"א) של 11 מחנות. הוא עבד יחד עם הקאפו הראשי, עזר ליהודים וגנב להם אוכל מהגרמנים".
מקור אחר בביוגרפיה סיפר איך הוא קיצר את המסדרים: "מי שהכיר אותו היטב יודע שהיו פעמים רבות שבהן בזכותו לא היה צורך לחזור על התהליך בן השעה, לעיתים קרובות, בגלל מספרים לא תואמים".
יוסף נולד במאי 1893 וגדל בעיירה פלמרסהיים ליד קלן שבגרמניה. הכלבו הגדול "מישל ושות'" שנמצא במרכז קלן היה שייך לדודיו, ולאחר שירותו בצבא הגרמני יוסף עבד בו וקיבל אחוזים בחברה. עד היום, אגב, עומד הכלבו במרכז קלן, ונושא את השם. Jacobi
עם השנים הוא התחתן עם ארנה פאלק מקרפלד, זמרת אופרה, ונולדו להם שני ילדים: וולפגנג (שלום), וקלאוס אלברט (אהרון, אביה של עטרה). לאחר עליית הנאצים לשלטון הוברחו בני המשפחה להולנד - תחילה האם והילדים, ובקיץ 1933 הצטרף אליהם יוסף. וולפגנג נשלח להכשרה הציונית בעיר גאודה שבהולנד, ולאחר המעבר למחנות הקשר עימו נותק.
יוסף ובן דודו ההולנדי סייעו בהברחת פליטים מגרמניה ומהולנד, והוא ואשתו ארנה התמסרו לעבודה עם בני נוער יהודים. עם כיבוש הולנד ב־1940 נשלחה משפחת וייס למחנה הריכוז וסטרבורק שבצפון־מזרח הולנד, שם נכללו ברשימת האסירים הדרושים לתפעול המחנה, והיו מוגנים יחסית מפני השילוחים למחנות ההשמדה.
בינואר 1944, לאחר שנשלחו למחנה הריכוז ברגן בלזן, יוסף ומשפחתו שוכנו באחד מכמה המחנות המשניים - מחנה "כוכב" שיועד ליהודים "מיוחסים". היהודים הללו נחשבו בעלי פוטנציאל להחלפה עם שבויי מלחמה ואזרחים גרמנים. שם המחנה ניתן לו מכיוון שהאסירים לא לבשו מדים, אלא רק ענדו טלאי צהוב.
יוסף נבחר בידי ההולנדים להיות נציגם ביודנראט (השלטון היהודי שהיה ממונה על תיווך בין השלטון הנאצי לבין הקהילה היהודית). במקביל הוא מונה להיות אחראי הרישום הפנימי במחנות, וניהל עם צוותו את רישום הנכסים, היוצאים והמתים. כשראו את המספרים המצטברים, יוסף ואנשי הצוות הקפידו להכין גם עותקים של הרשימות. העותקים הללו יהיו לימים בעלי ערך עצום עבור משפחות הנספים, ופריט חשוב בחקר השואה.
"סבא שלי היה גרמני שברח להולנד, לכן הוא ידע איך לעבוד בשיטות של הגרמנים", מספרת עטרה. "הוא הכיר את הביורוקרטיה הגרמנית, וידע לסובב אותה לטובתו ולטובת האחרים. למשל, הוא היה רושם את שמות המתים בפנקס, אבל מעביר את הרשימות לגרמנים ביום למחרת, אחרי שכבר הוציאו מהמטבח את מנות האוכל עבורם, כדי לתת אותן לאחרים. הוא גם הקפיד ללוות את המתים בעגלה עד לגדר המחנה, לקרמטוריום, במעין מסע הלוויה. הוא דאג לאסירים.
באפריל 1945 החלו לפנות את מחנה "כוכב". יוסף, שהוגדר כאחראי הטרנספורט היהודי, הועלה על הרכבת ב-10 באפריל, בדרכו לטרזיינשטט. כמו לא מעט מנוסעי הרכבת, הוא חלה בטיפוס בנסיעה והתקשה לתפקד. אבל נתוני הנפטרים והנרצחים בנסיעה הזו, כ-520 אנשים, הועברו לאשתו ולבנו קלאוס, וכך המשיכו להישמר. לימים הרכבת נקראה "הרכבת האבודה", מכיוון שלא הגיעה ליעדה, ונוסעיה שוחררו ב־23 באפריל בידי חיילים רוסים.
בעוד יוסף החלים ממחלתו, ארנה נפטרה מהמחלה ולא שרדה את המסע לאחר השחרור. יוסף ושני ילדיו הועברו להולנד, ובזה אחר זה עלו לישראל. בשנות ה-50 יוסף העלה את עצמותיה של רעייתו לארץ, והיא נקברה בהר המנוחות.
את ביתו קבע יוסף בירושלים. הוא נישא מחדש להלנה סופ, שבעלה נפטר בברגן בלזן, ועבד כמזכיר לשכת הסוחרים בעיר. הוא מסר את רשימותיו לרשויות כדי לסייע לאתר את הנפטרים, וב-12 בדצמבר 1976 נפטר ונקבר בירושלים, לצד אשתו הראשונה.
מחויבות מוסרית
בחלוף השנים החל שמו של יוסף לקבל הכרה בעולם כיהודי שהציל יהודים. הוא זכה לרחוב על שמו בעיירה שבה גדל בגרמניה, ועל בית הולדתו הונחה מצבת זיכרון. במוזיאון וסטרבורק שבהולנד נמצאת צלחת פסח מאוירת, שנתרמה בידי נכדיו של יוסף.צלחת זו ניתנה לו ולארנה כמתנה מכמה בני נוער במחנה, לאחר שבני הזוג לקחו על עצמם את הטיפול בבני הנוער היתומים ופליטים מגרמניה שהיו ללא הוריהם.
כשיוסף נפטר, נכדתו עטרה היתה בת שש. אביה, אהרון, נהג לספר לה רבות על סבה ואף להעביר הרצאות על אודותיו. לאחר שאהרון נהרג בתאונת דרכים בגיל 61, עטרה לקחה על עצמה את מלאכת ההנצחה. כתושבת קיבוץ רגבים וכמאמנת אישית במקצועה, היא אף לקחה על עצמה את תפקיד אחראית טקסי יום השואה.
כחלק מהרצון לאסוף עוד חומר על סבה, עטרה ביקשה לבקר בארכיון בבית לוחמי הגטאות, לשם תרם יוסף את רשימותיו בשנות ה-50. "מצאתי שם ארגזים של רשימות שהבריחו החוצה. מתוך כ־40 אלף שמות נותרו רק רשימות של כ־7,000 איש, אבל בזכות הרשימות האלה הצלב האדום היה יכול לסייע לאנשים לדעת מה עלה בגורל יקיריהם.
"ואז", היא נרגשת, "הגעתי לפנקס שבו רשומים שמות יהודי מחנה 'כוכב'. זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי מסמך מקורי, ולא צילום, והוא היה שמור כל כך יפה. כשפתחתי אותו הבנתי איזה דבר גדול סבא שלי עשה".
את הפנקס מגדירה מנהלת הארכיון של בית לוחמי הגטאות, ענת ברטמן-אלהלל, כתיעוד יוצא דופן בהיקפו: "פועלו של יוסף וייס הוא דוגמה יוצאת דופן להבנת חשיבותו של התיעוד בעיצומם של הימים הנוראים ההם בברגן בלזן, ולהבנה שלכל איש יש שם, ושחובה לרשום ולהנציח את שמותיהם של כל אלפי האסירים, כדי שלא יישכחו ושלא ייעלמו".
עטרה אוהבת להתבונן בדפי הפנקס המצולמים, המהווים עדות אילמת לפעולות ההרואיות של סבה. עד היום היא עובדת על תרגום הביוגרפיה של חייו, שאותה כתב ואיגד הכותב הנס דיטר ארנסט, בהוצאת Helios בגרמניה. הספר כולל שלל עדויות ואת תיעוד חייו של יוסף, דרך כתבים ועדויות המעידים על קורות יהודי הולנד והפליטים מגרמניה.
לפני כשנה וחצי הגישה עטרה את המסמכים לוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה, ולאחרונה קיבלה את האישור לאות שמוענק בכל שנה ביום השואה. לדבריו של אריה ברנע, יו"ר הוועדה, "יוסף וייס גילה מחויבות מוסרית, תושייה ואומץ לב יוצאי דופן, העמיד עצמו בסכנה חמורה והציל ממוות יהודים נרדפים בזמן השואה".
עטרה מקווה להצליח לתרגם את הספר המלא לעברית, ולהוציאו לאור גם בישראל. "הספר כתוב בגרמנית, ובכל פעם שתרגמתי קצת ממנו חלחלה בי התובנה שהוא עשה דברים מדהימים. אני עדיין מחפשת את המוסד שיאפשר לי להביא את הספר לעריכה מדעית לדפוס בעברית, ואפילו ליצור קשר עם אנשים שבני משפחותיהם היו במחנה 'כוכב', כי אני יודעת שיש חשיבות היסטורית לסיפור של סבא שלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו