בעידן של סגידה עצמית, טוב להיזכר ברב ליאו בק

הרב ליאו בק היה ממנהיגי היהדות הליברלית אך רחש כבוד והבנה גם לצורות אחרות של זהות יהודית. כמו רבנים גרמנים רבים, בק סבר שמתפקידו להיות הן חוקר של כתבים יהודיים והן מנהיג קהילה. משקלם של שני התפקידים הללו התעצם לאחר שנבחר לכהן בתפקיד נשיא הגוף המנהל של יהודי גרמניה בתקופה הנאצית – הנציגות הארצית של היהודים הגרמנים. קודם לכן כתב מסות מחקריות על הפרושים ועל הקבלה. "מהות היהדות", חיבורו העיקרי, הפגין את יכולתו לגייס כלים מחקריים אל מול חוקרים נוצרים שביקשו להציג את המוסר של הפרושים ושל חז"ל באור שלילי בהשוואה למוסר אצל חסידיו של ישו. 

בשנות השלושים של המאה העשרים נעשה תפקידו כרועה צאן מרעיתו מרכז הכובד של פועלו הרבני. ככל שהלכו והחמירו הצווים הנאציים, כך הלכה והתרוששה הקהילה היהודית ודעכה התקווה. עם התמעטות סיכויי הבריחה אל חוף מבטחים, בפרט עבור יהודים מבוגרים, נעשה בוער יותר ויותר הצורך לשמור על המורל.  עבור שבת ׳נחמו׳, מעט לפני ההכרזה על חוקי נירנברג, בק חיבר מסר מסעיר שהדגים את המאמצים שלו לסתור את הסטריאוטיפ הנאצי של היהודי ולהשריש כוח פנימי בקהילה היהודית הנצורה. 

 

לצד אחרים מאנשי ההנהגה היהודית, והבולטת שבהם חנה קרמינסקי, החליט בק להישאר בגרמניה למרות הצעות רבות שקיבל לתפקידים בבריטניה ובארצות הברית. הוא סבר כי לא הייתה בידו ברירה מוסרית אחרת בהיותו יהודי דתי שאחיו היהודים שמו בו את מבטחם. במודעותו כי רבה למצוות קידוש השם שקיימו היהודים במהלך ימי הביניים, ובהם אולי אף אבותיו הוא, נשאר בק בברלין עד למעצרו בינואר 1943 ולשליחתו לגטו טרזיינשטט, שם המשיך לפעול בתפקיד רב. הוא ניהל שם את טקסי הקבורה הרבים ואת החתונות המעטות שהתקיימו, נתן במתנה לנזקקים ביותר מנות מזון קטנות מהחבילות שקיבל ונשא הרצאות על יהדות ועל פילוסופיה יוונית בעליות גג קרות של הגטו כדי שיושביו יוכלו לחוש עצמם בכלאם כבני אנוש מתורבתים לא פחות מכפי שהיו לפני גירושם.

 

בק היה לא רק מנהיג כי אם גם הוגה דתי הראוי להיזכר בשורה אחת עם מרטין בובר ועם פרנץ רוזנצווייג. בק, שהושפע עמוקות מהפילוסוף הרמן כהן, האמין ביהדות המושתתת על מוסר והחותרת למטרה משיחית. הוא לא ביקש לתת צידוק תיאולוגי לשואה, אלא בחר תחת זאת להכיר בכך שאלוהים הוא אכן האל שגילה לבני אנוש את הצו המוסרי, ואילו מהותו של אלוהים היא מסתורין הנשגב מכל בינה אנושית. התפיסה הזאת של מגבלת הבינה הייתה רכיב אחד בתכונה שאפיינה את ליאו בק – הענווה שלו. הוא התנגד לפולחני אישיות והדחיק באופן פעיל את האגו שלו עצמו. כשהוענק לו כבוד הוא קיבלו, אך לא רדפו. הוא היה פוריטני הרבה יותר משהיה רודף תענוגות. הוא האמין שרב מחויב להפגין מידה ניכרת של איפוק עצמי ואף של סגפנות.

 

והחשוב מכול, על הרב ליאו בק ניתן לומר: תוכו כברו. הוא היה איש שחייו שיקפו את אמונותיו. לנוכח הסגידה העצמית והיעדר הענווה אצל רבים כל כך ברחבי העולם המתיימרים להיות מנהיגים, טוב לחשוב שוב על ליאו בק.