כלל נקוט בידינו: כשאתה קורא מכתב או מאמר שמסתיים במילים "והאמת והשלום אהבו", מדובר על וויכוח מר ועז, חסר פשרות ונוקב עד שורשי הדעות. הכותב נאחז במילותיו של הנביא זכריה כדי לומר שלמרות אהבתו את השלום הוא קנאי למידת האמת.
וזו הטרגדיה שלנו, כאן בנחלת אלוהים שירשנו מאבותיו, במדינת ישראל. אנשי אמת מוליכים את מפלגותיהם בקנאות ובדבקות. הם נבחרו לממש את רצון הבוחרים ולא יסטו כמלוא הנימה ממשנת האמת שלהם, עד הניצחון המיוחל.
אבל ניצחון על מי?
התלמוד (סנהדרין ו ע"ב) מעמת בין דמות משה, איש האמת לדמות אהרן, איש השלום. הציפייה מאהרן שונה מהדרישה ממשה. משה הוא מנהיג הפועל מכוח ידו הגדולה של ה'. מבחינה זו תמיד ייקרא "איש האמת". האמת של משה אינה סקטוריאלית אלא אלוהית. אמת מוחלטת ושלמה. אהרן מעולם לא נבחר למנהיגות של הובלה או של הכרעה. הוא אינו שופט ואינו מנווט, הוא כהן. תפקידו להשרות שלום במחנה ובעזרת השלום להשכין שכינה לישראל.
השלום מחייב אותו לנהוג כל הזמן בצינון ובפשרה. מול המים הרותחים של משה זורמים מימי אהרן בפושרים. האם הפשרה היא גילוי האמת בעולם? מסתבר שלא. "אם אמת אין פשרה ואם פשרה אין אמת" (סנהדרין דף ו). ובכל זאת האם אנו רוצים אמת או פשרה? האם ניתן לחיות בעולם שמושתת רק על הדין: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו עצמם על הדין". הכהן מופקד על ה"לפנים משורת הדין". לכן הוא המכפר על בני ישראל.
הבחירה של שליחי ציבור פוליטיים להוביל מדיניות שיש בה צבע מאד ברור היא הכרעה אישית וציבורית. הם שליחי הבוחרים ומבטאים בעולמם ובהשקפתם את רצון אותו רוב שבחר בהם. אבל ברגע שאותם נבחרים מפלגתיים הפכו לממשלה נבחרת הם כבר לא יכולים להיות סקטוריאליים. הם כבר בגדר "מלכות" והממלכה כולה נמצאת לנגד עיניהם.
כל ילד שהסתובב כאן בחצי שנה האחרונה יודע שהמשימה הגדולה שמוטלת על כל שליחי הציבור היתה לייצר שלום בבית. אבל נבחרי הציבור כשלו ובחרו באמת שלהם ושל שולחיהם.
הניצחון הקואליציוני השבוע הוא עוד אבן שמדרדרת אותנו אל תהום. הכוח והשמחה לאיד, הזחיחות והעיוורון הם מנת חלקם של המנצחים את אחיהם בבית.
ברור שיש מצבים שבהם צריך לנקוט במידת האמת ו"יקוב הדין את ההר" אבל יש מצבים שבהם חייבים לנטוש את האמת לטובת השלום. כך לימדנו הנצי"ב מוולוז'ין בתשובה (שו"ת משיב דבר חלק ג, י): "אם הדין אינו יכול להביא לידי שלום - ההכרח לעשותו פשרה. ועל כיוצא בזה תניא בסנהדרין (דף ל"ג): "צדק צדק תרדוף אחד לדין ואחד לפשרה כיצד שני ספינות כו'".
הנצי"ב מתכוון לסיפור המוכר של שתי ספינות, אחת טעונה ואחת פרוקה, שתידחה הפרוקה מפני הטעונה. מצד הדין היה צריך לומר ש"כל דאלים" גבר, יטביע האלים את השני ויינצל. "אבל אין זה משפט שלום. משום הכי, כופין על מדת הדין, ומחויבין לעשות פשרה".
גלגל חוזר בעולם. כבר היינו במצבי שבר שבהם האוחזים בהגה היו ממחנה פוליטי אחר, התנהלו באלימות ובמידת ה"אמת" לשיטתם, וקבעו גורלות של ה"צד השני" בלי פשרה ובלי שלום. הנקמנות הזו והיצר להכניע ולנצח הוא מעשה שטן שמבקש לשלוח ידו עלינו ועל חלום הבית הלאומי שלנו. עוד נצחון כזה ואבדנו. לא אחתום את מילותי ב"האמת והשלום" אלא בתפילה לשלום: שֶׁהַשָּׁלום שֶׁלּו יָשים עָלֵינוּ בְּרָכָה וְחַיִּים וְשָׁלום. מִשּמאל וּמִיָּמִין עַל יִשרָאֵל שָׁלום. הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת עַמּו בַּשָּׁלום.