בובות שמורות שמזכירות ילדות ולחם שחייבים לגמור: השואה טבועה בדמי ועליי להנציחה

אני לא יכולה לשמוע את השפה הגרמנית, כאילו הייתי אני אותה ילדה שבאו הנאצים לגרש מהבית בגיל שש. כאילו אני עליתי במהרה אל הדירה לצעוק לאמא שיש בקצה הרחוב אנשים על אופנועים, כאילו אני עזרתי לארוז כמה חפצים חשובים בתוך ציפיות של כריות, כאילו אני גורשתי מביתי לעד - אך זו לא הייתי אני, זו היתה סבתי.

בשנותיי בבית הספר היסודי הייתי עורכת עם חברותיי תחרות סמויה: המשפחה של מי מאיתנו סבלה יותר בשואה - מי בגירוש לסיביר, מי בגטו ומי במחנה השמדה. אלו עם המספרים על היד ניצחו תמיד.

כשבגרתי וצעדתי במחנה מיידנק בפולין חשתי גאווה גדולה שאין המילים יכולות לתאר. סבא שלי, איש חסון וגיבור, יפה תואר עם שיער בלונדיני ועיניים בצבע כחול של ים, חייל בצבא האדום שנשאר ללא אף אחד, הגיע לשחרר את השורדים. צעדתי בשלג הקפוא, כאילו רגליו היו רגליי.

בביתי היו רק סיפורי גבורה. שורדים הם - ולא ניצולים. סבא וסבתא שלי שרדו את הזוועות שזורמות לי בדם. על קברו של סבי הבטחתי לו לזכור לנצח. והרי כיצד ניתן לשכוח את מה שטבוע לי בדנ"א. השואה דוברה רק לעיתים, בעיקר ביידיש שלא הבנתי. היא דוברה מעל לראשי כילדה, בהבלחי זיכרונות קצרים, כשסבא פתאום דיבר על אביו, גרשון, שזה גם שמו של אבי. או שדיבר על אמו, לאה, שעל שמה אני קרויה. אלו היו זיכרונות קצרים, מטושטשים, כאילו ביקש למחוק את החיים שלפני העלייה ארצה, רגעים שהופיעו בעיתות של עצבות, כעס או חרדה. והיו הרבה כאלה.

והיה גם בכי, הוא עדיין קיים. סבתא, שתיבדל לחיים ארוכים, ושראתה כבר הכל בעיניה, כמו ילדה קטנה אוספת בובות לראווה מהסוג שלא היה לה מעולם, ולא הבנתי מדוע הן שמורות כאוצרות קטנים על גבי מדפים של כבוד, מסודרות בשורה. ואסור לגעת.

זיכרונות שבקעו מתוך לחם שחייבים לאכול בכל ארוחה כדי לשבוע, ועם הצלחת שקרובה לפה כדי שלא ייגנבו, ובלי שתייה בזמן האוכל - לא למלא את הקיבה לריק. זיכרונות שעדיין מדוברים בעיניה הדומעות של סבתי - שהן העיניים שלי. כאילו אני עצמי ראיתי הכל.כדור שלישי הדברים לא נעלמו מעיניי - והם עדיין חיים דרכי. פיסה אחרונה בשרשרת חייהם של השורדים.

ועכשיו העול עובר אליי - לזכור, להנציח ולהעביר הלאה את סיפורי הגבורה. ובעיקר להיות גאה שסבא וסבתא שלי שרדו את השואה, וכמוהם גם אבי וגם אני.