פעמיים הייתי במירון מאז האסון. פעם אחת ממש שבועיים אחריו. עברתי ליד ההר, היססתי רגע והמשכתי בדרכי מבלי להיכנס.
האמת היא שפשוט לא הייתי מסוגל לסלוח לרשב"י על האסון שטלטל כל פינה בתודעתי.
חודשיים אחרי זה כבר הייתי מפויס מעט. נכנסתי, התפללתי, פקדתי את אזור האסון ששינה את פניו והרהרתי באימה במשהו ששמתי לב אליו מסביב: עולם כמנהגו נוהג. כשם שאני הסתגלתי ונכנסתי פנימה, כך גם האתר עצמו חזר לחיים, וגם המבקרים פוקדים אותו בהמוניהם. מכאן צצה השאלה: ומה יהיה בשנה הבאה? הייתכן שגם האסון הנורא, הזוועתי, חסר התקדים הזה, ייפול לתוך הסל של "קורה"? של אירועים שצריך לחיות לצידם ולתת לעולם לנהוג כמנהגו?
חלפה שנה, וזה בדיוק מה שקורה. איני מזלזל במתווה הכרטיסים החדש, שאומרים שהוא יעיל ומקצועי, וגם חלקים מתוך עבודת ועדת החקירה שבהם צפיתי עשו רושם מקצועי ומוקפד. אבל ל"ג בעומר תשפ"ב במירון פוקד אותנו בטבעיות מצמררת: שוב עולים להר מבלי שנערך בו שינוי מהותי, שוב יתקיימו אירועים מבלי שנמצאו אחראים למחדל. אף שחלפה שנה שלמה, ועדת החקירה לא סיימה את עבודתה משום מה, שוב שרים במקום לצעוק.
בלילה ההוא ובבוקר שאחריו פרצה צעקה. הצעקה הזו צריכה היתה להמשיך ולהישמע בחללו של עולם לנצח, אבל בטח ובטח שלא היתה צריכה להשתתק כה מהר, עוד לפני עריפת העגלה על הנחל ולפני ההכרזה "ידינו לא שפכו ועינינו לא ראו", ובעיקר: "כפר לעמך ישראל". דם הקורבנות צועק ומבעבע. וכי הפיצוי שעליו החליטה ועדת הכספים משתיק אותו? מתווה הכרטיסים משתיק אותו? באמת העולם יכול לשוב ולנהוג כמנהגו כי אסון כזה "קורה"?
על פי הדיווחים, מטה האירוע המקצועי עושה עבודה מצוינת. אני בטוח (או כמעט בטוח) שהפיקוח על כמות המבקרים, ויסות האירועים ומחסומי הדרך יעשו את העבודה ברמה הבטיחותית. וזהו? לא ייעשה שום צעד נוסף, גדול, מזעזע מוסדי ארץ בשם 45 הקורבנות? הן לא ייתכן שתשומת הלב היחידה תהיה נתונה למניעת אסון נוסף ח"ו ותו לא.
"קולו זימר עריצים והכרית כל הקוצים והציל הלחוצים אדוננו בר יוחאי", נאמר בפיוט על התנא רשב"י. ללמדנו שזימור עריצים וכריתת קוצים קודמים להצלת הלחוצים. העניין המדמם הזה לא יכול להישאר פתוח. הצעקה הזאת חייבת להמשיך לזעזע את העולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו