בין תל אביב לאלעד: המלחמה היא נגד כולנו

לא יכולתי שלא לדמיין את הילד או הילדה שלי בפארק שבו התרחש הפיגוע באלעד ביום חמישי האחרון. דשא, עצים, נדנדה או שתיים, פארק סטנדרטי שכמוהו יש בכל שכונה בישראל. גן משחקים, פינה פסטורלית של שלווה, שהפכה ברגע אחד לסרט אימה. הילד, הנער, שצרח: "תבוא מהר, אבא שלי מת".

הטלפון הסלולרי שצלצל וצלצל מתחת לניילון הלבן והטהור של זק"א, המילים "אבא", "אמא" ו"אשתי האהובה" שהבהבו על המסך במסר מצמרר. כובע חרדי או כיפה סרוגה, ראש גלוי או מטפחת. זו מלחמה נגד כולנו, ומי יודע מי יהיה הבא בתור.

אישי הציבור במדינת ישראל אוהבים לכנות אותנו שבטים בשנים האחרונות, אבל הם טועים. אנחנו לא אוסף של שבטים, אלא שבט אחד, עם אחד, שמאוחד כולו ברגעי משבר וברגעי שמחה. אנחנו אוהבים לומר עד כמה אנחנו מקוטבים. טוענים באופן קולקטיבי שהחרדים לא עומדים בצפירה או שהחילונים לא מכבדים את החמץ בפסח. אבל הפיגוע האחרון הוכיח יותר מתמיד ובאופן הסמלי ביותר עד כמה אנחנו עם אחד.

שני מחבלים נאלחים עם גרזינים בידיהם קטעו באבחה אחת את חגיגות יום העצמאות בעיר החרדית אלעד. אלו לא היו חגיגות ענק כמו בתל אביב או במודיעין, אבל היו אלו חגיגות בהחלט. ילדים צוהלים ברחובות, מבוגרים ותינוקות בידיהם יוצאים לטייל. חוגגים בדרכם את שמחתה של ארץ ישראל. הפיגוע גדע לא רק את חייהם של אנשים יקרים כל כך, אלא גם את הגבולות הדמיוניים שאנו מציבים ביום־יום "בינם לבינינו", בין החרדים לבין "כל היתר".

74 שנים לאחר קום המדינה, איחד השכול שוב את העם היהודי. חרדים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, התכנסו ביגון קודר על המלחמה שניהלו אבותינו ומנהלים גם אנחנו. ביום הזיכרון התכנסו בהיכל שלמה בירושלים 1,200 חרדים באירוע זיכרון לחיילים החרדים שנפלו בקרב. בערב יום העצמאות נעמד מייסד "שלוה" קלמן סמואלס עם חליפה וכיפה שחורה וקידש את דמותה של המדינה. ובאלעד נשפך דמם של יהודים, ישראלים.

הדרך עודנה ארוכה, וגם השנה היו חרדים קיצונים שניסו לבזות את יום העצמאות, אך המגמה ברורה. הם עומדים ביום הזיכרון או אומרים תהילים, חוגגים בדרכם ביום העצמאות. חוגגים יחד, כואבים יחד.

המחבלים שלחו מסר חד לעם היהודי: המלחמה היא לא נגד יהודה ושומרון או על הר הבית והכותל. המלחמה היא נגד כולנו - בתל אביב ובאלעד כאחד. דמים בדמים נגעו.