לבנה בן שושן, בת 102
לבנה בן שושן זוכרת היטב ממרומי 102 שנותיה את הבית הגדול והמרשים שבו התגוררה בילדותה בעיר טאוריט במרוקו, לפני שהנאצים גירשו את משפחתה מביתה והפכו אותו למפקדה שלהם. "היינו עשירים במרוקו", מתארת לבנה. "היינו תשעה אחים ואחיות. לאבא שלי היה עסק של פרות ועיזים, וגם חנות של בגדים. היה לנו בית מפואר של שתי קומות עם שישה חדרים, עד שהנאצים גירשו אותנו מהבית. הנאצים הגיעו במלחמת העולם השנייה גם למרוקו. היה לנו קשה מאוד וסבלנו. פחדנו והסתתרנו מתחת למיטה, כשהם באו לקחת לנו את הבית. היינו צריכים לעבור לבית קטן יותר".
לאחר שהנאצים עזבו את האזור שבו התגוררה, ביקשו הוריה של לבנה לקבל את ביתם בחזרה, ללא הצלחה. "רצינו לחזור לבית שלנו ואבא שלי ביקש מהשייח' של הערבים את המפתח, אבל לא החזירו לנו את הבית. אבא שלי בכה כמו ילד ונכנס לדיכאון עד שהוא נפטר. חשוב שכולם יידעו שהשואה היתה גם במרוקו".
בשנת 1948 לבנה עלתה לארץ עם בעלה ובתם שהיתה אז בת ארבעה חודשים. "אמרו לבעלי שיש מלחמה בירושלים, אבל הוא אמר שבאנו רק כדי להגיע לירושלים. עברתי הרבה קשיים בחיים שלי. עבדתי בניקיון בהרבה מקומות. אני דתייה, ומאמינה שצריך סבלנות ושהכל מאלוהים. מה שהוא נותן, אני מקבלת באהבה. חשוב לקחת הכל בקלות ולהגיד תודה על מה שיש". לבנה, שהגיעה לגיל מופלג, מתגוררת בשכונת בקעה בירושלים, סמוך לבן שלה שמעון, המספר על ההיסטוריה המשפחתית רצופת התלאות: "הם הגיעו לארץ ב־1948. בן דוד שלי נהרג כאשר עלה על מוקש ברמת רחל, ודוד שלי נפצע. היתה תקופת צנע קשה, והיינו קונים אוכל עם תלושים. אבא שלי שירת במשטרת ירושלים בתור פרש ונפטר ממחלה קשה בגיל 42. אחי היה עם שיתוק עד שנפטר השנה. אמא שלי עברה הרבה ייסורים, אבל ברוך השם שרדנו".
לבנה בן שושן ציינה כי "השואה היתה גזירה משמיים. חשוב לשמור על הבריאות ועל החיים, וגם הרבה תפילות לאלוהים. ברוך השם, יצאנו מהשואה בחיים. צריך להיות עם ראש בריא וגוף בריא. היה פחד מה יהיה איתנו, אבל היינו חזקים ועברנו את זה".
אליהו טבל, בן 103
אליהו טבל, בן 103, מתגורר בקיסריה לבדו. הוא צלול ועצמאי לחלוטין, ועד גיל 100 אפילו נהג. הוא אלמן, אב לבן ובת, וסב לארבעה נכדים. יש לו גם שישה נינים. טבל נולד בינואר 1919 בפולין. בגיל 17 נסע ללימודי הנדסה באנגליה, ומשם עבר לצרפת. כשהיה בן 20 פרצה המלחמה. הוא היה שבוי מלחמה, ובמשך חמש שנים היה במחנות עבודה. "גרמניה כבשה תוך כמה ימים את פולין, ובהמשך את צרפת וחלקים גדולים באירופה", הוא אומר. "הדבר הנכון שהייתי צריך לעשות היה לקום ולברוח. במקום זה התגייסתי לצבא הפולני, שהיה תחת פיקוד צרפתי. ביוני 1940 הגרמנים נכנסו לצרפת. הייתי בשמירה והיה שקט, עד שלפתע התחילה הפגזה נוראית. אנשים נהרגו והשקט הפך לגיהינום. אותנו מכרו לגרמנים ככוח עבודה. כל החיילים נלקחו למחנה מעצר בעיר שטרסבורג. הפכתי לשבוי מלחמה, סבלנו מרעב ומעינויים", הוא מספר.
בתחילת שנת 1941 הועברו שבויי המלחמה למחנות עבודה בגרמניה. בשלביה האחרונים של המלחמה הוחזק טבל במחנה גרמני בצד המזרחי של נהר האלבה. "היתה שמועה שהאמריקנים חוצים צפונה את נהר האלבה. התגנבתי מהמחנה לראות אותם. הלכתי כמה קילומטרים ומצאתי אותם. היו שם בערך 40 חיילים עם קצין. חזרתי למחנה ואמרתי לקצינים הגרמנים: 'האמריקנים פה, אתם צריכים להיכנע'. אני לא יודע איך הם לא ירו בי. החלטתי לשחרר את עצמי. אמרתי לחברים שלי במחנה שאני הולך לאמריקנים. 14 שבויי מלחמה באו איתי. פגשנו את החיילים האמריקנים ואמרתי להם: 'אל תשאירו אותנו פה'. אז הם עשו לנו טובה ולקחו אותנו. הורידו אותנו בנקודה שממנה יכולנו ללכת למחנה שלהם. שם נתנו לנו אוכל. למחרת דיברנו עם האמריקנים ואמרנו להם שאנחנו רוצים לחזור לצרפת. ארגנו לנו רכב ונסענו". לאחר מסע ברכב וברכבת הוא הגיע ב־2 במאי 1945 לפריז, שם פגש את פרנסואז, שהפכה לאשתו. בני הזוג עלו לישראל בשנת 1952 והקימו פה את ביתם. על גילו הוא אומר: "פעם חשבו שגנטיקה זה הכל. לדעתי גנטיקה זה 20 אחוזים, וכל השאר זה אורח חיים. אני בסך הכל בריא, ואם היה לי משהו אז כבר שכחתי ממנו. אני נהנה מקריאה, ממוזיקה ומחברה. אני לא רוצה לגור בדיור למבוגרים, כי האנשים שם הופכים לזקנים בגיל 60".
על תעודת ההוקרה האישית שהוענקה לשורדים שחצו את גיל 100 אמר שר הרווחה והביטחון החברתי, מאיר כהן: "שורדי השואה הם סמל ומופת לגבורה ולתקומה. יש לנו מחויבות חברתית, לאומית והיסטורית לדאוג לכך שהם יחיו ברווחה כלכלית ותחת מעטפת חברתית חמה. תעודת ההוקרה שמנפיק המשרד לשורדים שחצו את גיל 100 היא אמירת התודה והערכה שלנו כמדינה לפועלם ברמה האישית והלאומית".
שמואל מיקולינצר, בן 100
בכל בוקר ניצול השואה שמואל מיקולינצר בן ה־100 מקפיד על שעת התעמלות, שהיא חלק חשוב בתפיסת העולם שלו לשמור על גוף בריא גם בגילו המתקדם. מיקולינצר נולד בצ'כוסלובקיה באוגוסט 1921 למשפחה בת שמונה ילדים. אחרי שהנאצים כבשו את צ'כוסלובקיה, האזור שבו התגורר שמואל הפך להיות חלק מהונגריה.
"ההורים שלי היו דתיים מאוד", מספר שמואל. "למדתי בישיבה, ובמהלך השואה אבא שלי אמר לי: 'אתה חייב להישאר בחיים'. היתה לנו מאפייה, והיינו חייבים למכור אותה לנוצרי כי רק שישה אחוזים מהיהודים היו יכולים להחזיק עסקים". שמואל פרנס את המשפחה יחד עם אחיו, והמשפחה הצליחה לשרוד עד 1944 כאשר הנאצים כבשו את הונגריה. "הורדתי את הפאות, היו לי מסמכים מזויפים שאני נוצרי כדי להישאר בחיים. באביב 1944 הנאצים נכנסו להונגריה, והעבירו אלפי יהודים לאזור תעשייה ומשם ברכבות לאושוויץ. אבא שלי אמר לי שאני חייב לשרוד ולברוח מהאזור שבו ריכזו את היהודים".
חלק מבני משפחתו של שמואל נשלחו לאושוויץ, ובהם הוריו וחלק מאחיו עם ילדיהם - מהם רק אחות אחת שלו שרדה. חלק אחר מהמשפחה הצליח להימלט. "ברחתי לצ'כוסלובקיה, והסתתרתי בכפרים וגם במערה ביער עם חברים ובני משפחה במשך חמישה חודשים", משחזר שמואל. "היה לנו נס גדול שם כאשר ברחנו ליערות. חייתי כמו לא יהודי. הצבא הגרמני הגיע לכפרים האלה, אבל הצלחתי להסתיר את זהותי".
שמואל שרד את השואה, נשאר בצ'כוסלובקיה ועבד במפעל. לאחר מכן, עבר לשבדיה והקים משפחה עם ארבעה ילדים, ויש לו חמישה נכדים וחמישה נינים. הוא עלה לישראל לפני 40 שנה כאשר יצא לפנסיה, ומאז הוא מתגורר בירושלים. שמואל חד וצלול, ומדגיש כי: "הלקח שלי מהשואה הוא שחשוב לעשות הכל כדי להישאר בחיים, גם כאדם וגם כעם. לא רציתי רק לשרוד אלא גם להיות בריא. חייבים תמיד לעבוד עם הגוף שלנו. נפש בריאה בגוף בריא. הייתי מורה להתעמלות וגם טאי צ'י בהתנדבות, כדי שעם ישראל יהיה בריא".
משרד הרווחה והביטחון החברתי מצדיע לשורדי השואה, ובהם שמואל, שחצו את גיל 100 והעניק להם תעודת הוקרה אישית על גבורתם ותרומתם לבניין הארץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו