"להדליק משואה זו גם הכרה בי שאני ראויה לזה"

הסופרת חוה ניסימוב, בת ה־83, עתידה להדליק הערב משואה בטקס השנתי שנערך בתל יצחק, באמפיתיאטרון "משואה" של המכון הבינלאומי ללימודי השואה. בטקס, תחת הכותרת "ילדות בין אובדן לתקווה", שבו ינכחו גם שר הביטחון בני גנץ ומפקד חיל האוויר הנכנס אלוף תומר טל, יושם השנה זרקור על הילדים ובני הנוער שחוו את השואה במלוא אכזריותה - שילדותם נגזלה מהם.

על פי המכון, ששת הניצולים הם סמל לרבבות שילדותם היתה בין אובדן לתקווה, שהיו ילדים עת פרצה המלחמה. מדליקי המשואות מלבד ניסימוב הם אלוף (מיל') יוסי פלד, אליהו יקיר, אלכס בובר, נילי גורן, תת־אלוף (מיל') אפרים חירם (פיחוטקה).

"אנחנו עומדים בצומת היסטורי של פרידה מהדור האחרון של הניצולים, מרביתם ילדים שניצלו בזהות שאולה ובמקומות מסתור", אומרת איה בן נפתלי, מנכ"לית מכון משואה. לדבריה, "מאבקם להישרדות, כמו גם הניסיון לאסוף את שברי חייהם למחרת השחרור, מעידים על תעצומות הנפש שעמדו להם בימי מבחן ועל היכולת האנושית להתמודד גם עם האובדן הנורא מכל".

כאמור, ברשימת מדליקי המשואות נמצאת הסופרת והמשוררת חוה ניסימוב. היא כותבת שירים וזיכרונות, מעבירה הרצאות וכן סדנאות ביבליותרפיה לילדי שואה. היא נולדה בוורשה שבפולין. כשהיתה בת שלושה חודשים, היא מספרת, נכבשה העיר והיא הושמה עם משפחתה בגטו - שם נפטר אביה לאחר שחלה בטיפוס.

כשחוה היתה בת שלוש, אמה חנה החליטה לברוח עם הילדה הקטנה מהגטו, וכדי שלא תיתפס הותירה אותה אצל איכרית פולנייה, שהכירה אחותה של האם. "הם הסתירו אותי אצלם תוך סיכון חייהם", היא מספרת, "שינו לי את הזהות לאווה אולנסקה, אבל עדיין חששו שזהותי תתגלה.

"לכן בכל פעם שהנאצים או אנשים אחרים היו מגיעים לבית, הם היו מסתירים אותי מאחורי ארון גדול שבו הכינו מקום מסתור - לפעמים לשעה-שעתיים אבל לפעמים גם לימים שלמים, לפעמים בלי אוכל. רק כעבור שלוש שנים, כשהכל הסתיים, דודה שלי אספה אותי והביאה אותי לאמא, שגם היא ניצלה והסתתרה במקום אחר".

השירים והספרים

מעט לאחר מכן היא עלתה לבדה ארצה במסגרת עליית הנוער ושהתה במוסדות ובקיבוצים. בהמשך שירתה בחיל האוויר ולמדה תואר אקדמי. עד היציאה לגמלאות ניהלה ניסימוב מגוון פרויקטים קהילתיים, וביניהם ברשות למלחמה בסמים בבת ים. במקביל היא פיתחה פרויקט המדריך ניצולי שואה בכתיבת זיכרונותיהם בעזרת מחשב ואינטרנט.

רק לאחר יציאתה לגמלאות היא החלה לכתוב שירים וספרים בנושא השואה למבוגרים, לנוער ולילדים. היא מרצה בבתי ספר ובמחנות צה"ל כאשת עדות, ואף ליוותה לא מעט משלחות של בני נוער וחיילים לפולין.

ניסימוב פרסמה עד כה עשרה ספרים וגם מחזה וספרי שירים. חלקם זכו בעיטורים ובפרסים בארץ ובחו"ל. הם עוסקים בין היתר בשחזור חייה או מתבססים על החוויות שלה מהשואה. אחד מספריה, "הסוד של פלוריאן", זכה לכותרות בפולין והיא הוזמנה לשם לקידומו - אולם בשל הקורונה הנסיעה בוטלה.

באותו מעמד היתה אמורה ליטול חלק בטקס בעיירה שדליץ, שם הוסתרה על ידי מציליה בהיותה ילדה, ולקרוא רחוב על שם ואוז'יניץ וברוניסלבה ואלצ'ק, בני הזוג שהסתירו והצילו אותה ממוות.

"הטקס הזה הוא אירוע חשוב עבורי, כשם שכל נושא הנצחת השואה מאוד משמעותי עבורי. אני הייתי ילדה ואני בין האחרונים שחיים, ולכן חשוב לזכור ולהזכיר בכל הזדמנות. להדליק משואה זו גם הכרה בי שאני ראויה לזה. בחרתי לספר מתוך הכאב האישי שלי, ולכן אני גם כותבת. אני עושה את זה, כי חשוב לפעול ולהבטיח שהדברים האלו לא יחזרו לעולם ושנמצא את האנושיות בתוך עצמנו. אמשיך לעשות זאת כל עוד אוכל".