לחירות יצאו: ארבעה ישראלים מספרים על האתגרים שצלחו והשחרור שאחריהם

"המשברים חיזקו אותי" | סמ"ר י' (20), לוחם בחטיבת הצנחנים, חווה ילדות קשה

אף על פי שמאחוריו סיפור חיים לא קל, סמ"ר י', לוחם בצנחנים, לוקח את החיים באופטימיות רבה. "עברתי לא מעט בחיים", הוא פותח, "אבל למרות שגדלתי בשכונה לא פשוטה, אף פעם לא נתתי למצב בבית להשפיע עלי עד שאידרדר לפשע. אני מאמין שהמשברים חיזקו אותי, ואני בהחלט מרגיש עכשיו התחלה חדשה".

י' נולד בארץ להורים מאוקראינה, ויש לו אח גדול. בדצמבר 2019 הוא התגייס לצנחנים. "תמיד רציתי קרבי ולהגיע הכי גבוה. היה קשה להתקבל, אבל בסיוע של אנשים, כולל עובדת סוציאלית, הצלחתי לעבור גיבוש והתגייסתי לצנחנים", הוא אומר.

סיפור חייו, כאמור, מורכב. "סבתא שלי מצד אמא נפטרה ב־2006 ולאמא היה קשה להכיל את המוות. היא החלה להידרדר לאלכוהול, המשבר בבית החריף, והחיכוכים בין ההורים הגיעו עד כדי אלימות מצד אבי כלפי אמי. הוא ישב על זה בכלא, אבל לאחר שהשתחרר וחזר המצב רק החמיר, והוא שוב נשפט על אלימות כלפי אמא, נכלא לתקופה ארוכה יותר ולאחריה הם נפרדו.

"אני לא בקשר איתו מאז. אני זוכר שאחי, נער צעיר בעצמו, היה מוציא אותי מהבית להסתובב בשכונה כדי שלא אראה את מה שקורה בבית. אחר כך אמא הכירה בן זוג, שגם ממנו ספגה אלימות, והיא עצמה המשיכה עם האלכוהוליזם".

המצב בבית השפיע על האופי של י' ועל הדרך שבה הסתכל על החיים. "ילדים הציקו לי ולא פעם גם תקפו אותי כי הייתי קטן ומופנם. יכולתי בקלות להסתובב עם חבר'ה שלא בדיוק נורמטיביים אבל בחרתי לא לעשות זאת. כנראה יש מלאך ששמר עלי. התרחקתי מכל מה שרע".

בגיל 17 י' עזב את הבית. "גרתי תקופה אצל המשפחה של מי שהיתה חברה שלי, ובחלק מהזמן אצל אחי או אצל חברים. בצבא עברתי לגור לבד, בשכירות. למזלי, הצבא הכיר בי כחייל בודד. ההעלאה במשכורת הצבאית מקילה עלי".

עם אמו הוא בקשר חלקי ("מצבה טוב יותר עכשיו"), ובאשר לתוכניותיו לעתיד הוא אומר: "לאט־לאט. בצבא החיים כאילו קיבלו פאוזה. אני בהחלט רוצה ללמוד, לעבוד ולהתקדם, אבל צעד־צעד. אחרי כל מה שעברתי, תעצומות הנפש שלי חזקות וזה יעזור לי.

"יש לי מטרות אחרי הצבא להשיג עבודה, לסיים לימודים, אבל כרגע אני רק רוצה לטרוף את החיים ולהוציא מהם את הטוב ביותר".

"הייתה תקופה לא פשוטה, זכיתי בחיים מחדש" | רוני ברנס (56), אסיר משוחרר

"רק מי שנופל לבור יכול להבין את המצב שבו הייתי. זה כמו ליפול עמוק לים, לטבוע, ורק אחרי שהראש יוצא ומרגיש את הנשימה מחדש - אתה מבין שהגעת לגן עדן. היום אני בחיים חדשים. לילדיי, שהם החיים שלי, יש אבא מחדש, ואני בהחלט מודה לכל מי שסייע לי לעבור את הדרך הזו".

כך מספר רוני ברנס משדה עוזיהו, גרוש ואב לחמישה, שסיים לרצות עונש מאסר ויצא לחייו החדשים. ברנס מספר שנולד למשפחה שחייתה בעוני והיה עליו להתחיל לעבוד כבר בגיל 8.

עם הזמן, ברנס התקדם וצמח עד שהרוויח כסף כבעל עסק עצמאי, ובין השאר גם ניהל צוות של כ־200 עובדים. אלא שבשנת 2011 הוא נעצר בגין עבירות מס עקב מצוקה כלכלית שאליה נקלעה החברה, ריצה בגינן תשע שנות מאסר, וביולי 2020 השתחרר לאחר שנוכו מעונשו שלוש שנים וחצי.

"הנפילה היתה קשה מאוד", הוא משחזר. "הייתה תקופה לא פשוטה, בכלא אתה רק מספר, אבל הודות לרשות לשיקום האסיר אני כאן היום". בהתחלה נדחתה בקשתו להצטרף לתוכנית השיקום בטענה לאי־התאמה, אך לאחר מאבק התקבל לתוכנית.

"תודה לאל, המשפחה שלי היתה איתי תמיד", הוא אומר, "ונוסף על כך הרשות לשיקום האסיר הייתה לי כמו משפחה שנייה, מחבקת, תומכת ועוזרת. זה פשוט עושה לך טוב על הלב. ברש"א נותנים לך את כל הכלים להתקדם ולהצליח, עוזרים לך להתמודד, מלמדים אותך שאפשר לבקש עזרה. יש שם נשים וגברים מדהימים".

כיום ברנס עובד בחברה שמספקת דלקים לחברות ולמפעלים גדולים. בד בבד, הוא מייעץ לחברות ולארגונים שצריכים הכוונה לייעול העבודה ולהגדלת התפוקה. כשהתבקש לסכם במשפט אחד את שחווה, הוא חשב מעט ואז אמר: "לפני שנעצרתי, היה לי הכל - אבל לא היה לי כלום. אחרי שהשתחררתי, אין לי כלום - אבל יש לי הכל. אל תעשו דבר שיכול לגזול מכם את החופש".

"בזכות הקורונה נגמלתי - ויצאתי לחופשי" | גילה כהן, (68) נגמלה אחרי 50 שנות עישון

גילה כהן (68) תרגיש בחג הפסח יציאה מיוחדת מעבדות לחירות. גילה עישנה סיגריות במשך 50 שנה, עד שסוף־סוף הפסיקה: "התחלתי לעשן במהלך השירות הצבאי בחיל האוויר. במלחמת יום הכיפורים שירתי בגזרה הדרומית בסיני וחילקו לנו את הסיגריות בחינם. מאז עישנתי".

הסיגריה ליוותה את חייה של גילה והפכה לחלק בלתי נפרד מהשגרה שלה. לדבריה, היתה מעשנת כל היום: "בבוקר עם הקפה, בדרך לעבודה באוטו, במהלך העבודה, מול הטלוויזיה, אחרי האוכל, לפני השינה. הסיגריה תמיד הייתה שם".

ככל שעברו השנים ההתמכרות גדלה, עד שגילה הגיעה למצב שבו היא עישנה 30 סיגריות ביום: "ניסיתי להפסיק כמה פעמים בחיי. ניסיתי כל מיני שיטות, אפילו הפסקתי לתקופה, אבל תמיד חזרתי לסיגריה. היא היתה חסרה לי בכל דבר שעשיתי, אז חזרתי אליה".

מגיפת הקורונה החריפה את ההתמכרות של גילה. "השהייה בבית גרמה לי לעשן יותר", היא נזכרת, "הייתי קמה בבוקר ומעשנת סיגריה עם הקפה, יושבת מול המחשב, מתחילה לעבוד והסיגריה ביד. הייתי מעשנת סיגריה אחת אחרי השנייה. השעמום וחוסר המעש עשו את שלהם".

הקורונה גרמה לגילה לעשן יותר, אבל גם גרמה לה להחליט להפסיק לעשן אחת ולתמיד: "ראיתי את הנזקים הנוראיים שהקורונה הסבה לאנשים מעשנים. הבנתי שאני מסכנת את עצמי כל יום מחדש. אם לא בגלל נזקי הסיגריה, אז בגלל נזקי הקורונה. לא רציתי להיות נטל על הילדים שלי אם אחלה. אז החלטתי שהפעם זה סופי - אני מפסיקה לעשן".

גילה הלכה לסדנה להפסקת עישון של "מכבי שירותי בריאות", ובזכותה הפסיקה לעשן. "זאת הפעם הראשונה שקיבלתי כלים איך לחשוב אחרת. למדתי מה קורה לגוף כשמתחילים ומפסיקים לעשן", היא מספרת, "הבנתי איך הגוף מגיב לסיגריה ולמה. המדריכה נתנה לי כלים ויידע על העישון, וסיפקה דוגמאות וטיפים מעשיים מה לעשות כשיש חשק לעשן. לראשונה הרגשתי שאני שולטת במצב ושיש לי כלים לכל החיים איך להתמודד עם הרצון לסיגריה. גם כשיש לי חשק לחזור לסיגריה, אני יודעת לנהל את זה, אני יודעת להסביר לעצמי מה אני מרגישה ואיך לשלוט בזה".

גילה לא מעשנת כבר חצי שנה ומרגישה גאה בעצמה: "יצאתי מעבדות לחירות, חד־משמעית. הסיגריה ניהלה לי את החיים, ועכשיו אני חזרתי לנהל אותם. השתחררתי מהסם הזה ואני מאושרת".

"שלמה עם ההחלטה, משקולת ירדה מעל כתפיי" | ד"ר לירון קידר (37), רופאת נשים, עברה כריתת שד

ד"ר לירון קידר (37) היא רופאת נשים ומייעצת לנשים על בסיס קבוע בהחלטות הקשורות לבריאותן ולגופן, אבל השנה נאלצה לקבל החלטה משנת חיים כזו עבור עצמה. החלטה שהוציאה אותה מעבדות של בדיקות, חרדות ואי־ודאות - לחירות ממחלה.

קידר, רופאת נשים לגינקולוגיה, מיילדות ופריון בבית החולים בילינסון מקבוצת הכללית, היא נשאית של הגן BRCA, שמעלה באופן דרמטי את הסיכון של הנשים שנושאות אותו לפתח סרטן שד ושחלות, ואף קשור לסוגי סרטן נוספים ובהם סרטן הלבלב.

נשים נשאיות הגן נמצאות בסיכון של 50% עד 80% לפתח סרטן שד במהלך החיים ובסיכון של 40%-%50 לפתח סרטן שחלות. לכן נשים נשאיות הגן נמצאות במעקב הכולל בדיקות תכופות וחיות בחוסר ודאות. הטיפול היחיד שעשוי להפחית את הסיכון לחלות (אך לא מונע אותו לחלוטין) הוא כריתת שדיים מניעתית. האישה המפורסמת ביותר שעברה זאת היא אנג'לינה ג'ולי.

"אני אוהבת את השדיים שלי וממש לא רציתי להיפרד מהם. הינקתי שלושה ילדים מתוקים ויש לנו זיכרונות טובים יחד", מספרת קידר על ההחלטה, "אבל אני הרבה יותר אוהבת את החיים שלי. אני אוהבת את בן הזוג שלי, את המשפחה שלי, את הילדים שלי, ואני ממש לא רוצה שהם יצטרכו להתמודד עם מחלה, או אני. לצערי, איבדתי שתי סבות ודודה למחלה הארורה הזאת ולגן הזה. ההיסטוריה אצלנו לימדה שברגע שזה מגיע, והשיעורים ידועים, זה שם להישאר. נפרדתי, ואני שלמה עם ההחלטה ככל האפשר".

להחלטה תרמה שגרת המעקבים והבדיקות המתישה שמלווה את הנשאיות. "הביופסיות החוזרות, ה־MRI הלא מיטבי והמעקבים החוזרים וגם הגיל הפילו את הפור שהגיע הזמן.

ידעתי שאני מוכנה לעשות הכל כדי למנוע מהמשפחה שלי וממני לעבור את המחלה הזאת, הכימו, ההקרנות והפחד התמידי שאחרי", אמרה. "וגם אם זה לא מבטיח לי בריאות במאה אחוזים, אני יודעת שאת מה שאני יכולה לעשות כדי לצמצם את הסיכון - עשיתי. והאמת, ההרגשה היא שמשקולת כבדה ירדה מהכתפיים שלי. אני מרגישה חזקה, מועצמת ונשית מאי פעם מבפנים ומבחוץ. ואם אישה אחת, אפילו אחת, תיבדק בעקבות הסיפור שלי ואתן לה אומץ לקבל החלטה על הבריאות שלה, ואולי לשנות את המשך החיים - בעיניי זה שווה הכל".