"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

"נצמדנו זה לזו ואז נצמדנו לחיים"

אט אט נגסה המגפה בעולמנו והותירה אותנו עם המסכים והמסכות - אך על הדרך נטרלה גם את "רעשי הרקע" • האם תביא לשינוי בסדר העדיפויות שלנו? • דעה

,עודכן
צילום: GettyImages

ארבעה שבועות של נתק.

של סגר.

של בידוד.

בידוד מהעולם, בידוד מהמשפחה, בידוד מהחברים לעבודה

הרחק מהחיים הנורמליים שהורגלנו בהם, וכעת למדנו כה לאהוב ולהעריך.

בשגרה אנו כה מורגלים לרטון. "למה אין לי ככה, יכול היה להיות לי ככה... אין לי מספיק כסף, אני לא מספיק מתקדם בעבודה, ולמה אני לא חי את החיים הנוצצים והזוהרים של אותו 'שכן פייסבוק', שדר לו פוסט אחד מתחתיי, ולפני מס' דקות העלה עוד עדכון על חייו המושלמים והתוססים". לכאורה, כמובן.

שנות רווקות ממושכות אף לקחו את דרגת ה-Fear Of Missing Out) FOMO - "הפחד לפספס") צעד אחד קדימה, כאשר כל הזוגות מבחוץ נראים מאושרים ושמחים, ועם זאת כל בחור שהיה "בהישג יד" נראה לא מספיק, לא מספק, לא עונה על כל הדרישות. הקו המקשר והמחבר, בין אם מדובר ברווקים, זוגות או משפחות עם ילדים, היה ברור –

היינו מורגלים בכך שתמיד "יש"

ותמיד, אבל תמיד

רצינו יותר.

ואז הגיעה הקורונה.

אט אט ובהדרגתיות, הלכה ונגסה המגפה בעוד ועוד חלקים מעולמנו, משגרת חיינו, ובבת אחת הפכה את הקערה על פיה. בעיקשות ובנחישות, אספה לעצמה מיום ליום עוד ועוד מהחירויות, המותרויות והרגלי היום יום הבסיסיים שלנו - ונותרנו עם המסכים, עם המסכות, עם שיחות זום משפחתיות מקרטעות ובדיחות רשת בלתי נגמרות המנסות להמתיק את המצב.

מדי יום נגזרו (ועוד ייגזרו) עלינו מגבלות והוראות חדשות. התחלנו לחשב את מס' צעדים מהבית – מבלי לדעת באמת לאן אנחנו הולכים, ואנא פנינו מועדות.

אני, אתה והמגפה

ובתוך כל זה - פתאום מצאתי אותי ואותך.

המגפה תפסה אותנו, אותי ואת בן זוגי, כשבוע וחצי לאחר חתונה שמחה ועליזה, שעדיין מודה על כך שהתאפשרה בכלל (שכן שבוע לאחר מכן כבר החלו ה"גזרות"). פתאום מצאנו עצמנו, זוג נשוי טרי, צמוד זה לזה 24 שעות ביום -

בטוב וברע

ברגעי השמחה והשעמום

בהתלהבות וברגעי הייאוש והתהייה של מה הולך להיות, ולאן כל זה הולך.

זכינו, באופן אירוני למדי, ל"ירח דבש כפוי" - לא כמו שציפינו, קצת שונה משקיווינו, אך ללא ספק כזה שגרם לנו להכיר אחד את השני - ואת עצמנו - טוב יותר.

מתוך ההיאחזות זה בזה - נצא לחיים חדשים לאחר המגפה // צילום: גדעון מרקוביץ'
מתוך ההיאחזות זה בזה - נצא לחיים חדשים לאחר המגפה // צילום: גדעון מרקוביץ'

"נצמדנו זה לזו - ואז נצמדנו לחיים"

"ואז אני נכנס לחדר ושואל האם

כולם פה, כלומר בסדר, כולם עוד חיים

ואת שרה עם גיטרה, געגועים לים

כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם"
"אני לא אספר הכל, רק איך חשקתי בך

וכשהמלחמה (מגפה?) פרצה, חיינו במטבח

וכשהמלחמה חלפה, כמו כל דבר חולף

הקמתי להקה, גיטרה בס ומתופף..."

("נצמדנו", שלמה ארצי)

אם יש דבר טוב שיוכל לצאת מ"תקופת הקורונה" הזו, זה סיכוי לשינוי בסדרי העדיפויות, ושאולי – נתחיל להיצמד שוב למה שחשוב. היא לקחה מאיתנו כמעט כל חופש אפשרי, המגפה. חופש התנועה, העיסוק, חירות ההתאגדות ואת כל תרבות הפנאי. אבל על הדרך, גם אם לא התכוונה לכך מראש – הצליחה לגזול מאיתנו גם את "רעשי הרקע" והיסחי הדעת, ובכך גרמה לנו - יותר נכון הכריחה אותנו - להתבונן פנימה לתוך עצמנו.

המגפה לקחה מאיתנו את כל החירויות - והותירה אותנו עם מה (ומי) שחשוב. נכדים רואים את סבם מרחוק // צילום: משה שי
המגפה לקחה מאיתנו את כל החירויות - והותירה אותנו עם מה (ומי) שחשוב. נכדים רואים את סבם מרחוק // צילום: משה שי

ה"התכנסות" החלה ברמה הלאומית, כאשר נסגרו הגבולות, המשיכה לרמה העירונית והשכונתית, צמצמה עצמה לרמה המשפחתית, ולבסוף נותרנו עם אותו מס' בודד - קומץ חד ספרתי - של האנשים הקרובים לנו ביותר .

בעולם של שפע והזדמנויות בלתי נגמרות, הצליחה הקורונה לגרום לנו להסתכל פנימה, ולהבין - מה יש לי, ומה עוד צריך להיות לי, בחיים. ובתוך כל זאת, מי האנשים הקרובים אליי, אלו ש"אפשר לרוץ איתם" - גם בימי מגפה.

רק מתוך היחד הזה – נגדל.מתוך ההיצמדות וההיאחזות זה בזה נצא לחיים חדשים, בתקופה שלאחר המגפה. חיים, בתקווה - בריאים יותר, נכונים יותר, מוערכים יותר.

אולי נפסיק בעתיד לקחת כמובן מאליו את מי שלצדנו, משום שאנו יודעים כעת שלא בהכרח תמיד יוכל להיות שם. וברגעי הכעס והאכזבה, נוכל להיזכר לנו שוב ב"ימי הקורונה", וכמה טוב ונפלא זה כאשר יש לנו אפשרויות ויכולת בחירה, שכן אלו – מסתבר – עלולות להישלל מאיתנו בכל רגע.

עד אז, בכדי לצלוח את התקופה הזו -

בוא ניצמד זה לזה

נאהב זה את זה

ונחליט שגם אחר כך

לכשיחלוף המשבר

נמשיך להיצמד יחד -

לחיים.

"ואז אני נכנס לחדר וראשך פרחים

הטלוויזיה כבר עובדת על האנשים

אז בואי נעשה שטויות, ונדבר אמת

אני אומר לך, נתפשט כדי להיצמד"
"וכך נצמדנו שם לאדמה, לכיבושים

אני רוצה לישון איתך, צרחת לי בכבישים

ולפעמים היית לוחשת לי, בין אנשים

בוא נתחתן, תעשה לי ילד ותכתוב לי שיר..."






טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר