שער לעתיד: השיעורים שלימדה אותנו הקורונה

10 חודשים לאחר שהתגלהמקרה הקורונה הראשוןבישראל, תחילתמבצע החיסוןמסמנת את בואו של הסוף, והרושם הוא שבעוד רגע המגיפה מאחורינו והחיים יחזרו למסלול. נוכל לחזור להתנהל בישראליות אופיינית - ללחוץ ידיים, לתת צ'פחות, להתחבק. נוכל לשוב לאולמות הקולנוע, למגרשי הכדורגל, לתיאטראות ולהיכלי התרבות, למסעדות ולבתי הקפה, לבתי הספר ולאוניברסיטאות, למטוסים ולאוטובוסים, לשווקים הצפופים ולקניונים, לימי ההולדת ולמסיבות.

התחושה היא שנוכל לחזור לאחור ולהמשיך את החיים בדיוק מהנקודה שבה הם נעצרו אי שם בפברואר 2020. שנוכל לנעול בספרי ההיסטוריה את הפחד שאפיין את הימים הראשונים, את הבהלה לאלכוג'ל ולכפפות, ואת ההסתערות על המרכולים בניסיון להשיג מצרכים בסיסיים. נעלים מהזיכרון את החשש שליווה כל לחיצה על כפתורי המעלית ונתעורר מהסיוט כאילו כל זה לא קרה מעולם.

אבל אסור שזה יקרה, אסור לחזור לאחור. כי על אף המחיר הכבד ששילמו אלפי הקורבנות של המחלה הארורה, מאות אלפי החולים, ומאות אלפי המובטלים, העצמאים ובעלי העסקים - ישראל כמדינה למדה דבר מה, שחשוב שלא ייעלם ולא יישכח. ואין להתעלם מהעובדה שהקורונה הצליחה לקדם בתוך חודשים אחדים בלבד תהליכים שאלמלא הופעתה, היו נמשכים שנים ארוכות.

ולכן אסור לחזור לאחור. איש לא רוצה לשוב לעמוד שעה בתור לפקיד בבנק, משום שכעת אפשר להזמין תור. כנ"ל בדואר ובחלק מהחנויות. אפילו לאתר החרמון אפשר לשריין מקום ולא לצאת ב־4 בבוקר מהבית כדי לעמוד בראש הפקק לאתר. מישהו רוצה לחזור לפקק הזה?

ישראלים שמתגוררים בפריפריה הרחוקה יכולים להיות מטופלים אצל רופא בכיר מהמרכז באמצעות שיחת וידאו. זה מגדיל את השוויון ומצמצם פערים.

מערכת החינוך גילתה יכולת מפתיע ומרשימה, ולמדה שלא חייבים לצופף 35 תלמידים בתוך כיתה – באמצעות טכנולוגיה ותושייה אפשר לחלק כיתה לקבוצות וללמד מרחוק.

אם הצליחו ללמד את בתי מכיתה א' קרוא וכתוב דרך הזום, אז השמיים הם הגבול. הפיילוט אולי חרק, כי הוא נעשה בחופזה ובתנאי לחץ, אבל המסקנות ממנו, יחד עם הכלים שהשתכללו, צריכים להפוך לחלק אינטגרלי ממערכת החינוך כבר עכשיו. שלא לדבר על זה שאפשר לעשות תואר אוניברסיטאי שלם בלי להיכנס לאודיטוריום אחד לא רק באוניברסיטה הפתוחה, וכך להנגיש את האקדמיה למקומות רחוקים ומוחלשים.

מקומות העבודה למדו שהעובדים יכולים לעבוד גם מהבית וזה לא פוגע בתפוקה. במקרים רבים אפילו להפך. ואפשר לעשות ישיבות בזום, והן אפילו יותר מסודרות ויעילות. עובד שלא נתקע בפקק של שעה וחצי מדי בוקר הוא ללא ספק פחות עצבני ויותר פרודוקטיבי. וזה עוד לפני שדיברנו על הפחתת העומס בכבישים וזיהום האוויר.

למדנו, ובדרך הקשה (מאוד קשה) התקדמנו עשרות שנים בפחות משנה אחת. ולכן, אסור לחזור לאחור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו