"נלחמים על כל אחד": המפגש המרגש בין חולים קשה בקורונה שהחלימו לצוותים המטפלים

מפגש מיוחד: ארבעה מחלימים מקורונה, שאושפזו במצב קשה, הורדמו והונשמו, ולא היה ברור אם יחזיקו מעמד, נפגשו פעם נוספת עם הצוותים הרפואיים שטיפלו בהם ומודים להם על שהצילו אותם. 

"אמרו לבעלי שאולי לא אצא מזה, אבל יש אלוהים"

קנל פריקסה | בת 40 מפתח תקווה

קנל, במקור מנפאל, נשואה לישראלי. היא עובדת בבית אבות ונדבקה שם בקורונה מאחד הדיירים בתחילת השנה. כשהיא נדבקה, היא היתה בהיריון בשבוע 27. בתחילת המחלה היא שהתה בביתה בבידוד, אבל בשל חום גבוה פונתה לבית החולים בילינסון בפתח תקווה.

"הלכתי למיון בבית החולים כי היה לי חום שעלה וירד", היא מספרת. "הייתי בהיריון ופחדתי. אשפזו אותי במיון נשים ואחר כך העבירו אותי למחלקת יולדות. אחרי יום הסטורציה שלי התחילה לרדת והיה לי קשה לנשום. העבירו אותי למחלקת קורונה.

הסטורציה המשיכה לרדת, ואז אשפזו אותי במחלקת טיפול נמרץ קורונה. אחרי כמה ימים באשפוז המצב שלי נהיה מאוד־מאוד קשה. הרופאים אמרו לי שהם מרדימים אותי ומחברים אותי למכונת אקמו. אמרו לי לדבר עם בעלי. דיברתי איתו בערב, וזה הדבר האחרון שאני זוכרת. אחרי 20 יום התעוררתי. ביום שהרדימו אותי החליטו ליילד אותי. אני לא זוכרת את הלידה".

לאחר שהתעוררה, קנל לא זכרה את בעלה ולא ידעה שהבת שלה נולדה. הצוות הרפואי סיפר לה שבתה נולדה במשקל 880 גרם, עברה מייד ניתוח ומצבה טוב, וכעת היא נמצאת בפגייה.

לאחר כמה ימים נוספים במחלקה שוחררה קנל לביתה. "עכשיו אני מרגישה בסדר, אבל לא כל כך כמו שהיה לפני המחלה. הקול שלי עדיין לא מאה אחוז, קשה לי קצת לדבר ורגל ימין שלי חלשה. יש עדיין בעיות, אבל צריך לזכור שהייתי במצב מאוד־מאוד קשה. אמרו לבעלי שאולי אני לא אצא מזה, אבל יש אלוהים. אני משתפרת ויש אופטימיות. זה היה לא פשוט, אבל יצאתי מזה. הבת שלי היתה 100 ימים בפגייה ועכשיו היא בסדר. היא גדלה".

קנל לא התחסנה לפני שנדבקה. "אמרו לי בעבודה להתחסן, אבל פחדתי כי הייתי בהיריון. אני מצטערת שלא התחסנתי אז. אם הייתי מתחסנת, לא הייתי מגיעה למצב כזה. עכשיו התחסנתי ואני אומרת לכל הנשים בהיריון שהן חייבות להתחסן".

ד"ר תומר ארד, מתמחה בטיפול נמרץ בבית החולים בילינסון שנפגש עם קנל, סיפר: "אני זוכר כמעט את כל האשפוז שלה. גם את הרגע שבו הגיעה וגם את הזמן שהשתחררה. שמחנו שזה נגמר ככה, עם סוף טוב. היו רגעים שבהם דאגנו ולא היינו אופטימיים, אבל הכי חשוב שהיום הכל בסדר והיא ילדה תינוקת בריאה.

"התחושות לגבי הגל הרביעי מעורבות. מצד אחד, מדובר במטופלים במצב קשה, שאנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לעזור להם, וזאת תחושה של אחריות ושליחות. מצד שני, יש תחושה של כעס כי חלקם הגדול של האנשים יכלו להימנע מלהגיע למצב שאליו הגיעו, והם בחרו שלא לעשות זאת".

"לא יכולתי ללכת, ואפילו לא הצלחתי להחזיק עט ביד"

חגית כהן | בת 54 מכפר סבא

חגית, עובדת בבנק, נשואה ואמא לשלושה ילדים, נדבקה בקורונה בסוף חודש מארס. היא סובלת ממחלת רקע ומטופלת אצל נוירולוג.

"אני לא יודעת איך נדבקתי", היא מספרת. "הייתי כמה ימים בבית, ואז התחלתי להרגיש לא טוב והגעתי לבית חולים". היא הגיעה למחלקת קורונה בבית החולים מאיר בכפר סבא, שם היתה שבוע. לאחר יומיים מצבה המשיך להחמיר, והיא הועברה למחלקת טיפול נמרץ. בהמשך הועברה לבית החולים בילינסון שבפתח תקווה.

"המצב הידרדר בתוך כמה ימים וחיברו אותי לאקמו", היא מספרת. "כמעט חודש הייתי מורדמת ומונשמת. לאחר שהתעוררתי הייתי חודש בשיקום נשימתי כדי לחזור לנשום בכוחות עצמי, כי הריאות שלי נחלשו מאוד. אחרי זה עברתי לבית לוינשטיין למשך חודש לשיקום, כי השרירים נחלשו מאוד גם הם. בהתחלה לא יכולתי ללכת וישבתי על כיסא גלגלים, אפילו לא יכולתי להחזיק עט ביד כדי לכתוב".

חגית נדבקה אף שהתחסנה פעמיים. "יש 95% הצלחה בחיסונים ואני בסטטיסטיקה של ה־5% של אי־הצלחה בחיסונים. מוסר ההשכל של המקרה שלי הוא שגם אם אתה מחוסן - צריך להמשיך להישמר. זה שקיבלת חיסון שלישי לא אומר שאתה מוגן. יש זנים חדשים, אולי אתה תיפול בסטטיסטיקה, אולי לקחת תרופה אחרת שדיכאה את הנוגדנים? אי אפשר לדעת. לכן גם אם התחסנת, צריך להמשיך להישמר".

חגית היתה במצב קשה מאוד ולא היה ברור אם היא תשרוד. "זה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי. אני יודעת שלא הייתי אלמלא הצוות הרפואי. אתה מרגיש שהם נלחמים על כל אחד, לא מרימים ידיים לגבי אף אחד, גם אם נראה שכבר אין מה לעשות".

ד"ר מורן הלרמן, מומחית בכירה בטיפול נמרץ בבילינסון שנפגשה עם כהן: "המפגש עם חגית ועם מטופלים אחרים שהחלימו מרגש אותי בכל פעם מחדש. אני רואה אותם במצבי הקיצון של חייהם, ופתאום לראות אותם בריאים זה מפתיע, משמח ומרגש. חגית הגיעה בגל הקודם ונחשבה לצעירה מאוד ביחס למצב הדרמטי שבו היתה. היום המחלקות מלאות בחולים צעירים, אבל פעם גילה של חגית היה חריג.

"הגל הנוכחי מורכב באופן כמעט גורף מחולים לא מחוסנים צעירים מאוד, לא בהכרח עם מחלות רקע. מתסכל לדעת שהמצב היה יכול להימנע. לכו להתחסן!"

פרופ' פייר זינגר, מנהל מחלקת טיפול נמרץ כללי בביה"ח, סיכם: "מרשים לראות את המטופלים עומדים על הרגליים וחוזרים לחיים נורמליים, לאחר תקופה מורכבת וקשה שבה הם היו ממש בין חיים למוות. יש בזה מעין סגירת מעגל עבורנו, אבל זאת גם הרגשה מעורבת, כי לצד המחלימים יש גם חולים שלא הצלחנו להציל".

"בשלב מסוים היתה שמועה שנפטרתי"

מחמוד רבאח | בן 45 מירושלים

עו"ד רבאח הוא נס רפואי. הוא חלה בקורונה, הורדם והונשם במשך יותר מחודש - והצליח להתאושש להפתעת הרופאים, שכבר הכינו את אשתו לפרידה ממנו. כיום, יותר מחצי שנה לאחר שהשתחרר מאשפוז, הוא אומר: "אל תזלזלו במחלה הזאת. לכו להתחסן".

מחמוד, נשוי ואב לשלושה, מתגורר בירושלים ועובד כסנגור פלילי. אורח החיים שלו לפני הקורונה היה "משוגע", לדבריו. הוא עבד שעות ארוכות, ימים ולילות. כאדם שעסק הרבה בספורט, שחה ורכב על אופניים באופן קבוע, אמנם עם סוכרת אבל ברמה נמוכה מאוד ומאוזנת, הוא חושב לפעמים שהגוף שלו פשוט העניש אותו על אורח החיים הזה.

הוא נדבק בקורונה בינואר השנה. שלושה ימים לפני כן אושר לתת חיסון לבני 50-40. "ניסיתי לקבוע תור לחיסון אבל לא הצלחתי, היה עומס", הוא מספר. ואז הוא נדבק: מצבו החמיר במהירות והוא נזקק לפינוי לבית חולים.

"לא הצלחתי לנשום. הייתי לוקח אוויר ומרגיש שהוא נגמר לי מייד בהתחלה. הרגשתי כאילו אני טובע", הוא מספר. כיוון שלא היה מקום במחלקות הקורונה של בתי החולים הדסה עין כרם ושערי צדק, הוא פונה לבילינסון. "חשבתי שאני הולך לשם ליומיים-שלושה וחוזר הביתה".

אחרי שבוע אמרו לו הרופאים כי הם חייבים להנשים ולהרדים אותו. "בהתחלה סירבתי. חששתי שלא אתעורר, אבל בסוף אשתי שכנעה אותי והסכמתי. הרדימו אותי. המצב שלי היה על הפנים. זו היתה תקופה מאוד קשה למשפחה ולחברים. סבלתי מקריסת מערכות, ונאלצו לעשות לי דיאליזה כמה פעמים".

כעבור חודש ושלושה ימים הוא התעורר. "הרופאים קראו לי 'השורד'. הם לא חשבו שאני אצא מזה. בשלב מסוים היתה שמועה גם בבית המשפט שנפטרתי", הוא מספר. לאחר שהתעורר, היה צריך לעבור שיקום ארוך. בתקופה שבה הורדם והונשם הוא ירד 15 ק"ג, השרירים בגוף פשוט לא עבדו ורבאח היה יכול להזיז רק את העיניים. גם לדבר לא הצליח. בשבועות הבאים עבר שיקום וכחודשיים לאחר שנדבק חזר לביתו. הוא חזר לעבוד בהדרגה, אבל גם כיום הוא עובד הרבה פחות שעות ממה שעבד לפני שנדבק, גם בגלל הקושי - "עד היום אני בשיקום ריאות. אם אני עולה שתי קומות, אני מתחיל להתנשף. אני לא יכול לשחות ברצף בלי לעצור אחרי 100 מטר", וגם משום שלדבריו, "סדר העדיפויות שלי השתנה לטובת המשפחה. אני מסתכל היום אחרת על החיים".

לכל מי שממעיט מחומרתה של הקורונה ומסרב להתחסן, הוא אומר: "אל תזלזלו במחלה הזאת. אם הייתי מחוסן, זה לא היה קורה לי. אני מודה לצוות המדהים בבילינסון".

סג'א עאצי, מנהלת המערך לקלינאות תקשורת בבילינסון, שיתפה: "התרגשתי במיוחד לראות את מחמוד עומד ליד המיטה שבה היה מאושפז במצב קשה, פתאום לבוש בחליפת עורך דין, נושם, אוכל ומתקשר בכוחות עצמו. זה כל כך מנוגד לתמונות שעולות בי מהתקופה שבה היה מאושפז. המפגש היום נתן לי המון מוטיבציה להמשיך על אף הקשיים והעומס הרב שאנחנו חווים בתקופה הזו".

"ישנתי במשך חמישה שבועות"

מאיה פוראני | בת 46 מפתח תקווה

מאיה חוגגת היום יום הולדת 46, והשנה, בניגוד לשנים קודמות, יש לתאריך הזה משמעות מיוחדת עבורה. "זה לא עוד יום הולדת כמו שהיה בשנים קודמות. למדתי להעריך את החיים שלי", היא אומרת.

היא נשואה ואם לשלוש בנות, עובדת במחלקת תביעות בחברת ביטוח גדולה. בינואר השנה התהפכו חייה. מאדם תוסס, חברותי, עצמאי ופעיל מאוד הפכה לאדם שמרותק למיטתו, כאשר חלתה בקורונה ומצבה הידרדר במהירות.

"אני אסמטית כבר 20 שנה, אבל בדרך כלל בחורה בריאה. ואז הגיעה הקורונה. לבילינסון הגעתי ב־11 בינואר עם קושי משמעותי בנשימה. אחרי יומיים כבר הרדימו והנשימו אותי. אחרי ארבעה ימים חיברו אותי לאקמו, כי הריאות שלי לא תפקדו. ישנתי חמישה שבועות. התעוררתי ב־18 בפברואר לא ממש מחוברת למציאות".

גם בעלה ואמה אושפזו בבית החולים, אך התאוששו ויצאו משם לפניה. האישה שהרופאים לא נתנו לה סיכוי ובמשך חמישה שבועות אמרו לבני משפחתה להתפלל לשלומה, יצאה כעבור שישה ימים מבילינסון לשיקום בבית רבקה שבפתח תקווה. "הצוות עשה עבודת קודש. הם שליחים של אלוהים", היא אומרת.

חודשיים לאחר שאושפזה היא חזרה הביתה. "הגעתי למציאות חדשה, הייתי 100% סיעודית. רק אחרי שבועיים התחלתי ללכת קצת בכוחות עצמי בבית. אחרי שלושה שבועות התקלחתי לבד בישיבה על כיסא".

כיום, תשעה חודשים אחרי, היא עומדת על 70% תפקוד ועובדת שלוש שעות ביום מהבית. "נפגעתי נפשית ופיזית. הייתי ללא יכולת לדבר ולזוז, אין יותר נמוך מזה. כל הראייה שלי על החיים השתנתה בעקבות זה", היא אומרת ומסבירה: "לפני הקורונה הייתי מאוד דרמה קווין, בלי פרופורציות. היום אני מבינה שזה לא נכון להתנהל ככה, שאף אחד לא חייב לי כלום וכל מה שאני מקבלת זה בונוס. אני מודה על כל נשימה ונשימה. תמיד אהבתי את החיים, אבל היום יש להם משמעות הרבה יותר עוצמתית מבחינתי. אני שומרת על עצמי וקשובה לגוף שלי ולנשמה".

בשל היותה של מאיה בקבוצת סיכון, היא היתה זכאית לחיסון שניתן באותה תקופה רק לבני 60 ומעלה, אך לא הספיקה לקבל אותו. "חשבתי שאני מוגנת ולא מיהרתי להתחסן. לא זלזלתי בקורונה או בחיסון. אני קוראת לאנשים ללכת להתחסן. אתם לא יודעים מאיפה זה יבוא לכם", היא אומרת ומוסיפה: "תעריכו את החיים. שום דבר לא מובן מאליו".

מייסון מקלאודה, אחות אחראית במחלקת קורונה, נזכרת: "מאיה היתה במצב קשה מאוד, ולראות אותה היום זה סיפור הצלחה בלתי רגיל. המפגש הזה מזכיר לי למה בחרתי במקצוע. היא התאשפזה במחלקת הקורונה עם אמה. כל הזמן דאגנו שיישארו בחיים. משהו בסיפור שלה הצליח לגעת בי אישית".

לדבריה, "80% מהחולים שנמצאים היום במחלקות לא מחוסנים, ורובם צעירים בני 30 עד 60. זה מצב קשה מאוד שגורם לתסכול, בכל יום אני מטפלת בחולים צעירים שלא היו צריכים להיות פה".