בגיל 8 התהפכו חייו של אלרואי בן שושן. הילד האנרגטי, שהיה מטפס על עצים או רוכב על אופניים, מצא את עצמו בכיסא גלגלים לאחר אירוע מוחי.
"היה זה במוצאי שבת, כאשר משום מקום אלרואי התחיל לצרוח שכואב לו הראש", שיתף אביו, יהודה בן שושן. "טסנו ישירות לבית החולים כשהוא לאחר פרכוס ארוך, ושעתיים וחצי מתחילת האירוע הוא כבר היה מחובר לצינור נקז".
בבדיקה מאוחרת יותר התברר כי אלרואי סבל ממום מולד שלא זוהה קודם לכן, הנקרא AVM (arteriovenous malformation) - חיבור לא תקין בין כלי הדם במוח.
"היום הזה הרגיש כמו הזיה מוחלטת. אני מספר על זה עכשיו וכל פעם מחדש אני נחנק מדמעות כשאני מדבר על זה", מספר יהודה. "לראות את הילד שלך מורדם ומונשם, כשעד לפני רגע הוא היה בסדר, חי ונהנה מהחיים - זה הלם טוטאלי".
במשך חמישה ימים שכב אלרואי בבית החולים, ללא יכולת לתקשר. "אני לא אשכח את המילים של הצוות הרפואי: 'מדובר בנזק בלתי הפיך'. הבהירו לי בפשטות שאלרואי כבר לא ירוץ, אי אפשר להתחייב על כך שהוא יחזור ללכת, ואם בעוד חודש הוא יוציא מילה מהפה, אנחנו צריכים להגיד תודה".
אלרואי ומשפחתו החלו במסע שיקום ארוך ומלא בחוסר ודאות. לצד הצוותים הרפואיים שליוו אותם לאורך הדרך, מי שדאג להפריך את התחזיות הפסימיות ובכל שלב מתח את גבולות היכולת היה אלרואי עצמו.
בתחילת הדרך אלרואי לא תקשר כלל ולא הוציא מילה מהפה, כשהוא מרותק לכיסא גלגלים. "אני זוכר שבתחילת השיקום היד שלו הייתה שמוטה לגמרי, הוא לא היה יכול להזיז אותה בכלל", נזכר יהודה. "אלרואי אמר לי: 'אבא, אני לא מצליח אבל אני עוד אצליח', בבגרות לא אופיינית לגילו. לא עבר שבוע, וראיתי את היד זזה. שאלתי בהלם איך הוא עשה את זה, והוא ענה בפשטות: 'אמרתי למוח שלי להזיז את היד, וזה קרה'. הילד הזה הוא מפעל של כוח שמזין את עצמו, ברגע שהוא החליט עם עצמו על מטרה, הוא לא יזוז ממנה".
מוריה, אמו של אלרואי, המשיכה וסיפרה: "בכל שלב שבו הציבו לו גבול הוא מתח אותו עוד קצת: הוא עבר חמישה צנתורי מוח, הקרנות וטיפולים מורכבים. בתרגולי פיזיותרפיה היו אומרים לו 'תעשה 10', והוא היה עושה 12".
חמישה שבועות בלבד לאחר האירוע המוחי, ובניגוד לתחזיות שדיברו על נכות סיעודית, אלרואי כבר עמד על רגליו במסדרונות לצד משפחתו.
אלרואי טופל בבית החולים השיקומי לילדים אלי"ן בירושלים. המקום הפך לביתם השני של בני המשפחה במשך שנה וחצי, באשפוז שיקומי מלא סביב השעון ובהמשך באשפוז יום אינטנסיבי.
"בזמן התיכון התנדבתי באלי"ן, ואני זוכרת אמירה רווחת שמי שמתנדב המחלות פוסחות עליו", שיתפה מוריה. "וכשהגעתי, הפעם בתור אמא, למדתי מחדש שבית החולים הזה הוא עולם ומלואו. מצד אחד זה מקום שהפגיש אותנו עם הקושי שבחוויית השיקום של הבן שלנו, מקום שראינו אותו עובר משברים וכאב שובר לב, אבל גילינו שם כל כך הרבה טוב. בכל שלב, פגשנו אנשים כל כך מיוחדים, אנשי מקצוע שטיפול זה בנשמתם".
אנשי הפיזיותרפיה באלי"ן חיברו את אלרואי לקבוצת רכיבה טיפולית של המוסד ושל עמותת "אתגרים". אלרואי הצטרף לליסה, מתנדבת שמגיעה מדי שבוע מרעננה לרכוב איתו על אופני טנדם זוגיים, והפך לרוכב הצעיר ביותר בקבוצה.
שנה ושלושה חודשים בלבד לאחר האירוע הוא כבר רכב 56 קילומטרים במסגרת מסע "גלגלי האהבה", מסע ההתרמה השנתי של אלי"ן. השנה תהיה זו הפעם השנייה שבה ישתתף, והפעם אלרואי יאתגר את עצמו עוד יותר וירכב 66 קילומטרים.
יהודה, אביו של אלרואי, אמר: "כל ילד שעובר אתגר כזה צריך בסך הכול מבוגר אחד שיאמין בו ולא יוותר עליו לרגע. גם כשאנחנו כהורים נשברים ובוכים, למדנו להיות אופטימיים. במקרה של אלרואי, זכינו לגלות שהשמיים הם ממש לא הגבול - זו נקודה שאפשר לתת לה כיף, ומשם להמשיך עוד יותר למעלה".
מסע האופניים השנתי של עמותת ידידי בית החולים אלי"ן, "גלגלי האהבה", הוזנק הבוקר מאילת ויסתיים לאחר ארבעה ימים בטקס סיום בבית החולים בירושלים. מדובר במסע רכיבת הצדקה הגדול והוותיק בישראל, שמטרתו לגייס תרומות לקיום פעילות השיקום בבית החולים. כ-30% מתקציבו של המוסד תלויים בתרומות, שנועדו לכסות את הפער שבין עלויות הטיפולים לסל הציבורי ולאפשר לילדים כמו אלרואי לחזור לעמוד על הרגליים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו