לפני שתרופות ההרזיה החדשות הגיעו לשוק, כמעט אף אחד לא השתמש במונח "רעש אוכל" (food noise).
חוקרים שפיתחו ובחנו תרופות כמו אוזמפיק, ויגובי ומונג'רו התמקדו במינונים, תופעות לוואי, ירידה במשקל ושיפור בעיות רפואיות כמו סוכרת, מחלות לב ודום נשימה בשינה.
מחשבות בלתי פוסקות על אוכל והדיאלוגים הפנימיים סביב מה לאכול, ממה להימנע, מתי הארוחה הבאה ואיך להתאפק ולהתגבר על החשקים - כל אלה כלל לא היו חלק מסדר היום המחקרי. חוקרי תרופות ההשמנה אמנם לא דיברו על "רעש אוכל", אבל למטופלים שנטלו תרופות ממשפחת GLP-1 היה הרבה מה לומר עליו.
משתמשים בתרופות סיפרו שכל חייהם, כמעט מאז שהם זוכרים את עצמם, הם סבלו מ"רעש אוכל", אלא שחשבו שזה פשוט חלק נורמלי מהחיים והיו בטוחים שלכולם יש את זה. עד שה תחילו לקחת אחת מהתרופות החדשות ופתאום "רעש האוכל" השתתק.
ההשפעה הזאת מעוררת כעת שאלות חדשות לגבי הטיפולים. אם החוקרים יצליחו להבין מהו המקור של ה"רעש" הפנימי הזה ומה גורם לו להיעלם, ייתכן שזה יוביל להבנה עמוקה יותר של מה בעצם גורם להשמנה מלכתחילה.
מחקר מספטמבר האחרון סיפק הוכחה מספרית לכך: שימוש בוויגובי הקטין ב־46% מחשבות טורדניות על מזון ("רעש מזון" או "זמזום מזון"), נמצאה גם ירידה של37% במחשבות בלתי ניתנות לשליטה על מזון, 40% בהשפעות השליליות של מחשבות הקשורות לאוכל ו־32% בהסחת הדעת מביצוע פעילות יומיומית.
קרן זיתוני (54), עובדת במכבסה לניקוי יבש ואמא לשתי בנות בוגרות, התחילה את הטיפול בתרופות להרזיה לפני שנתיים וחצי במשקל 92.5 ק"ג. כיום היא שוקלת 64.7 ק"ג - ירידה של 27.2 ק"ג. "מהרגע שפקחתי עיניים בבוקר כבר חשבתי מה אני אוכלת היום. לא מה אני עושה היום, לא איך הבנות שלי, לא מה יש לי בעבודה, רק מה יש לאכול", היא מספרת.
אחרי כל ארוחה, עוד לפני שהצלחת התרוקנה, כבר הסתחררה בראשה המחשבה מה יהיה הקינוח. "זה לא היה כיף. זה היה כבד. כאילו מישהו אחר מנהל אותך ואתה רק עוקב אחריו".
"הגוף הלך לאוכל"
מאחורי ההתנהגות הזו קרן מזהה היום את התופעה - רעש אוכל. "מאז שהייתי ילדה קטנה הייתי מחביאה ממתקים בחדר. לא רציתי שייגמרו לי. רציתי שהם יהיו שם, שלי, בשבילי".
כשעברה גירושים בבגרות, האוכל היה הראשון שנקרא לדגל. "הייתי רצה לפחמימות. לא מחשבה מודעת פשוט הגוף ידע לאן ללכת כשכואב". קרן ניסתה הכל – דיאטות, תוכניות, דיקור באוזניים ושיחות עם מומחים שעלו לה הון עתק. "ידעתי להרגיש אשמה, ידעתי להרגיש כישלון. לא ידעתי להרגיש שבעה".
לפני שנתיים וחצי הגיעה עם משקל של 92.5 ק"ג לד"ר רז הגואל, מנהל המרכז לטיפול בהשמנה. הטיפול התחיל באוזמפיק, אך לאחר תקופה המשקל נתקע. ד"ר הגואל הביא לה מרשם למונג'רו, ואז קרה משהו שלא ציפתה לו לא רק הקילוגרמים נשרו, אלא היא מצאה שקט מהצורך לרוץ למקרר. "האוכל פשוט לא מעסיק אותי. יש לי שקט בראש, שקט שלא הכרתי". גם הלילות השתנו. "כיום אני לא הולכת למטבח. ואם קרה משהו ואני לא יכולה לישון אז אולי אנשנש תפוח. זה הכל".
גם המאפייה ליד העבודה, שהיתה פעם מבחן יומיומי, כבר אינה מפעילה עליה אותה משיכה. "היא עדיין שם. הריח עדיין קיים. אבל אני כבר במקום אחר. לא משפיע עלי". זיתוני מוסיפה: "אני מבואסת שלא המציאו את הזריקות קודם", היא צוחקת. "כל החיים היו שונים עבורי. אבל בניגוד לעבר יש לי שקט בראש מאוכל. וזה שווה יותר מכל מספר על המשקל".
"החיים סבבו סביב אוכל"
אביטל ברויטמן־ליטמן, בת 44 מגני תקווה, גננת בגן פרטי ואמא לשתי בנות מתבגרות, אינה צריכה לחשוב הרבה כששואלים אותה מתי האוכל התחיל לנהל אותה: "מאז שהייתי ילדה. ישר בבוקר חשבתי על מה אני אוכלת. בצהריים דאגתי מה יהיה בערב. זה היה קצב החיים שלי".
היא גדלה בבית שבו אוכל היה שפת אהבה ושפת הישרדות גם יחד. "דור שלישי לשואה. תמיד צריך שיהיה אוכל בבית. ילד שלא אוכל נחשב ילד חולה". ההצלחה נמדדה בצלחות מלאות, אך מן הצד השני של אותו שולחן הגי עו גם הערות על המשקל, המראה וכמות האוכל. "זה משהו מורכב לגדול עם שני הצדדים האלה. מצד אחד דחפו אותך לאכול, מצד שני נזפו בך על כך שאכלת".
בבגרות האוכל לא רק ניהל אותה אלא השתלט על חייה. "הבילוי הכי גדול שלי ושל בעלי היה לצאת למסעדות. לא קולנוע, לא טיולים – רק אוכל. ארוחה טובה היתה האירוע". אביטל מגיעה ממשפחה שבה ההשמנה עו ברת מדור לדור. "כל הנשים – או מנותחות בשרוול קיבה, או עברו את כל סוגי הדיאטות". היא עצמה ניסתה כל דיאטה שיצאה לשוק. כשהגיעה לגיל 40 עם טרום־סוכרת ובדיקות דם מדאיגות, הבינה שעליה לחפש משהו אחר.
"שמעתי על ד"ר רז הגואל, מנהל המרכז לטיפול בהשמנה, ונכנסתי לתהליך. זה לא היה 'קחי מרשם, שלום וביי', אלא ניהול תיק של ממש שכולל מעקבים, דיאטנית, ליווי צמוד". בספטמבר 2020 אביטל שקלה 95.5 ק"ג, וכיום המשקל עומד על 60 ק"ג, והיא מקבלת זריקת ויגובי פעם בשבוע. אבל השינוי האמיתי דר מטי יותר מהמספרים.
"כיום בימי הולדת בגן יש ארוחות בריאות. עוגה עוברת לידי ואני לא מסתכלת עליה. זה פשוט לא מעניין אותי יותר. הסנדוויץ' בבית מרוח בסילאן, לא בשוקולד, ובמסעדות אני מנשנשת מהצלחת של אחרים. לא מזמינה לעצמי ולא חסר לי".
ד״ר רז הגואל מנהל המרכז הרפואי לטיפול בהשמנה מסביר: ״הטיפולים התרופתיים החדשים מאפשרים לנו לראות אצל חלק מהמ טופלים שינוי שהוא הרבה מעבר למספר על המשקל. הם מתארים שקט מחשבתי האוכל כבר לא נמצא כל הזמן בראש והמאבק הפנימי היומיומי נחלש באופן משמעותי.
כאשר המטופל אינו עוסק באופן עקבי במחשבות על אוכל, הוא מסוגל להתחיל בטיפול היקיפי של ירידה מבוקרת והדרגתית". בשנות ה-40 של המאה הקודמת גילו חוקרים שאם הצליחו לגרום למכרסמים לעלות או לרדת במשקל, בעלי החיים חזרו במהירות למשקל ההתחלתי שלהם לאחר שהמחקר הסתיים.
נראה שאותו הדבר קורה גם אצל בני אדם. מכאן התפתח המושג "נקודת האיזון (set point). לפי התיאוריה הזו, לכל אדם יש משקל שהגוף שלו שואף אליו באופן טבעי. הנקודה הזו יכולה להשתנות במהלך החיים, ואצל חלק מהאנשים מנגנון הוויסות עלול להשתבש ולה גיע לרמה גבוהה כל כך, עד שהמשקל העודף מתחיל לפגוע בבריאות.
פרדוקס הרזיה
חוקרים הבחינו שכל פעם שאדם מנסה לרדת הרבה מתחת ל"נקודת האיזון" שלו, רעש האוכל מתחיל להופיע. ייתכן שזה חלק מתהליך פיזיולוגי: כאשר יורדים במשקל, קצב חילוף החו מרים של הגוף מאט, ולכן האדם זקוק לפחות מזון מכפי שהיה צפוי כדי לשמור על משקלו.
במקביל, רעש האוכל מתגבר ודוחף את האדם לצרוך יותר קלוריות ממה שהגוף מסוגל לנצל, כך שחלק מהן נאגרות כשומן. זו גם הסיבה לכך שדיאטות רגי לות נכשלות כמעט תמיד בטווח הארוך. רופאים ומדענים סבורים שתרופות ההשמנה החדשות כנראה "מאפסות" את נקודת האיזון של הגוף לרמה נמוכה יותר.
כתוצאה מכך, אנשים עדיין יכולים להרגיש רעב, אבל כבר לא מנה לים דיאלוג פנימי בלתי פוסק סביב אוכל, כזה שדוחף אותם להמשיך לאכול. עם זאת, ייתכן שהתרופות משנות את נקודת האיזון רק כל עוד המטופלים ממשיכים לקחת אותן.
כאשר מפסיקים את הטיפול, נראה שנקודת האיזון המקורית חוזרת, ואיתה גם רעש האוכל, האכילה המוגברת והעלייה המחודשת במשקל. אם תרופות ההשמנה החדשות אכן "מאפסות" את נקודת האיזון של הגוף, כיצד הן עושות זאת? "זו שאלת מיליון – ואולי מיליארד – הדולר", אומר ד"ר דניאל דרוקר, חוקר מאוניברסיטת טורונטו.
לדבריו, הבנת המנגנון הזה עשויה לה סביר מדוע מחלת ההשמנה מאופיינת בנקודת איזון גבוהה כל כך, ואולי גם להוביל לדרכים חדשות להוריד אותה. ד"ר דרוקר הוסיף שיש כאן מסר חשוב עבור אנשים שמעולם לא חוו רעש אוכל: "אנשים שלא מתמודדים עם בעיות משקל יכולים להיות מאוד שיפוטיים משום שהמוח שלהם מעולם לא דחף את ההתנהגות שלהם בצורה הזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו