מה שאתם רואים עכשיו הוא בחלקו המצאה. שבע עובדות על העין ועל הסרת משקפיים

בשיתוף אסותא אופטיק

היא מפרידה בין מיליוני גוונים, עובדת מול שמש קופחת ובחדר כמעט חשוך, ומצלמת עשרות פעמים בשנייה בלי לעצור לרגע. אבל כל הדיוק הזה תלוי בשרשרת אופטית עדינה, שבראשה החלון השקוף בחזית העין, הקרנית. היא אחראית על רוב שבירת האור. אצל רוב קצרי הרואי הקרנית תקינה לחלוטין, והבעיה נעוצה במקום אחר: גלגל העין גדל ארוך מדי, והתמונה מתמקדת לפני הרשתית במקום עליה. את גלגל העין אי אפשר לקצר, ולכן ניתוחי לייזר פועלים דרך הקרנית. הם מעצבים אותה מחדש בדיוק מיקרוני, מכווננים את שבירת האור, ודוחפים את נקודת המיקוד בחזרה למקום שבו היא אמורה לנחות.

בעזרת מומחי 'אסותא אופטיק', ריכזנו שבע עובדות על המכונה שאנחנו מפעילים בלי לדעת עליה כמעט כלום.

יש חור בשדה הראייה שלך, והמוח פשוט ממציא מה שאמור להיות שם

בגב העין יש פתח שדרכו יוצא עצב הראייה -  הכבל שמוביל את המידע החזותי אל המוח. בשטח הזה אין מקום לקולטני אור. נקודה עיוורת ממשית, בכל עין. אתה לא מבחין בה כי המוח מסרב להראות לך חלל ריק: הוא סורק את הסביבה, מנחש מה אמור להיות שם, וממלא. רוצה לתפוס אותו בשקר? כסה עין אחת, מקד את השנייה בנקודה על הדף, והזז את הדף לאט. בשלב מסוים אובייקט סמוך פשוט ייעלם.

אתה עיוור שעות בכל יום, ואף פעם לא הרגשת

העין אינה סורקת ברציפות. היא קופצת בין נקודות עיגון בתנועות חדות בשם סקאדות, מהתנועות המהירות ביותר שהגוף מסוגל לייצר, שלוש עד ארבע פעמים בשנייה. במהירות כזו התמונה על הרשתית הייתה נמרחת, ולכן המוח מנתק את הקלט החזותי עוד לפני שהתנועה מתחילה, 'ותופר' את פער הזמן כך שלא תבחין בו. ההוכחה עומדת מול המראה: העבר מבט מעין לעין, ולעולם לא תראה את התנועה שלך.

כל בעלי העיניים הכחולות בעולם הם צאצאי אדם אחד

בעין קיים חומר בצבע אחד בלבד - חום, ושמו מלנין. כמות גדולה שלו נותנת עיניים חומות. כשכמעט אין ממנו, האור חודר לתוך הרקמה, מתפזר בה, ומוחזר החוצה בגוון כחול. אותו תעלול פיזיקלי שצובע את השמיים. אין שום פיגמנט כחול בעין, מעולם לא היה. ירוק, אגב, הוא בדיוק המצב באמצע: מעט חום מתערבב בכחול המפוזר. מאחורי הכחול עומד שינוי גנטי יחיד שהשפיע על ייצור המלנין. הוא קרה פעם אחת, אצל אדם אחד, וכל כחול עיניים בעולם נושא אותו.

מעבר לקשת: הנשים שרואות צבעים שאנחנו לא מכירים

העין האנושית מסוגלת להבחין בכעשרה מיליון צבעים. כולנו עושים זאת בעזרת שלושה סוגי קולטנים ברשתית, הרגישים לאדום, ירוק וכחול, ושילובם יוצר את כל קשת הצבעים שאנו מכירים. אבל יש מי שרואה מעבר לזה: אצל נשים מסוימות קיים וריאנט גנטי המייצר קולטן צבע רביעי. בעוד שהקולטנים הרגילים מכסים את צבעי הבסיס, הקולטן הנוסף מתמחה בקליטת אורכי גל ביניים, בין אדום לירוק. התוצאה היא פוטנציאל נדיר להבחין בדקויות ובהפרשי גוונים שעין רגילה פשוט עיוורת אליהם.

יש לך שלושה סוגי דמעות

הדמעות הבסיסיות עובדות ברקע כל הזמן, מרטיבות את הקרנית ומזינות אותה. דמעות הרפלקס נורות בתגובה לגירוי: בצל, אבק, רוח, והתפקיד שלהן פשוט לשטוף החוצה. הקטגוריה השלישית מעניינת יותר. הדמעות הרגשיות, אלה של בכי, אינן זהות לשתי האחרות. ההרכב הכימי שלהן שונה, עם ריכוזים גבוהים יותר של חלבונים והורמונים. במילים אחרות, הדמעה שזולגת ברגע מרגש אינה אותה דמעה שזולגת מעל קרש חיתוך. היא רק נראית כך.

הראייה נעצרת בקילומטר 4.7, אבל לא בגלל העין

בגובה אדם ממוצע, כמטר ושבעים, האופק מרוחק כארבעה קילומטרים ושבע מאות מטר. משם והלאה פני הקרקע פשוט מתעקלים ונעלמים מתחת לקו הראייה. זו מגבלה גיאומטרית, לא ביולוגית. העין עצמה רואה הרבה מעבר לכך, אחרת לא היינו מבחינים בכוכבים. ככל שמטפסים גבוה יותר, האופק נסוג. מראש מגדל בן מאה מטר הוא כבר מרוחק כשלושים וחמישה קילומטר.

הקרנית היא הרקמה היחידה בגוף שאין בה טיפת דם

כאמור, בניתוח הסרת משקפיים מעצבים את הקרנית  - החלון השקוף בחזית העין, זה שהאור עובר דרכו. כלי דם היו הופכים אותו לעכור, ולכן הם אינם קיימים בה. במקום להזדקק לדם היא שואבת חמצן ישירות מהאוויר, וניזונה מנוזל הדמעות שמעליה ומנוזל שקוף שמאחוריה. לכך יש בונוס רפואי גדול: מערכת החיסון מגיעה לרקמות דרך זרם הדם, וללא דם אין כמעט תגובת דחייה. זו הסיבה שהשתלת קרנית היא השתלה מוצלחת ביותר.

בשיתוף אסותא אופטיק