"גברת פוטו חיים”: בגיל 86, המתנדבת הראשונה הפכה לפנים של בית החולים

עוד לפני שפוגשים את הרופא, האחות או המזכירה במחלקה, רבים מהמטופלים שנכנסים לבית החולים הציבורי אסותא אשדוד פוגשים את רטה פייביש. כבר שנים שהיא יושבת בעמדת השירות שבכניסה הראשית, מקבלת את פני המטופלים ובני משפחותיהם בחיוך, מסבירה, מכוונת, מרגיעה ובעיקר מקשיבה. עבור רבים, דווקא ברגעים המלחיצים והלא פשוטים של ההגעה לבית החולים, היא הופכת לכתובת הראשונה ולפנים האנושיות של המקום.

פייביש, בת 86, ניצולת שואה ויקירת העיר אשדוד, הייתה בין המתנדבים הראשונים שהצטרפו למערך ההתנדבות עם פתיחת בית החולים. מאז היא מגיעה מספר פעמים בשבוע, עונה לטלפונים, מלווה מטופלים, עולה למחלקות ומנסה למצוא פתרון לכל מי שזקוק לעזרה. “כולם קוראים לי גברת פוטו חיים” היא מחייכת, כינוי שמלווה אותה עוד מהימים שבהם ניהלה יחד עם בעלה המנוח את “פוטו חיים”, חנות הצילום הראשונה באשדוד, שהייתה במשך שנים גם מוקד קהילתי עבור תושבי העיר.

לאורך השנים צברה אינספור סיפורים קטנים של נתינה. היא סייעה לאישה מבוגרת שסבלה מכאבים עזים להגיע לרופא המתאים, דאגה לאם לילד עם צרכים מיוחדים שהגיעה בטעות יום לפני התור למצוא פתרון, ועזרה למשפחה דוברת צרפתית להבין את הליך הטיפול בבית החולים. שליטתה בשש שפות; עברית, רומנית, טורקית, צרפתית, אנגלית ורוסית - מאפשרת לה לתקשר עם מטופלים מכל רקע ולהעניק להם תחושת ביטחון גם כשהם רחוקים מהבית.

“אני תמיד מאחלת לעצמי להיות בצד הנותן ולא בצד המקבל”, אומרת פייביש. “כל החיים עסקתי באנשים, ואני מאמינה שצריך לדעת להקשיב. כשאדם מגיע לבית חולים הוא מגיע לא פעם מפוחד, מודאג או חסר אונים. אם אפשר לתת לו חיוך, מילה טובה או לעזור לפתור בעיה קטנה, כבר עשיתי את שלי. כל עוד אני יכולה לעזור, אני מאושרת”.

שרון מהלל, אחראית פניות הציבור בבית החולים, מספרת כי “רטה היא הרבה מעבר למתנדבת. היא חלק בלתי נפרד מהצוות שלנו. יש לה יכולת נדירה לראות קודם כל את האדם שמאחורי הפנייה, להבין את המצוקה שלו ולהוביל את השיח למקום שמאפשר פתרון, רוגע ותחושת ביטחון. לא פעם מטופלים ובני משפחותיהם יוצאים ממפגש איתה עם חיוך, ובהמשך אף שולחים מכתבי תודה”.

גם מנכ”לית בית החולים הציבורי אסותא אשדוד, ד”ר גלית קאופמן, מדגישה כי מיקומה של רטה בכניסה אינו מקרי. “במשך השנים היא הפכה לפנים האנושיות של בית החולים. היא מוכיחה בכל יום מחדש שניסיון חיים, חוכמת חיים ואהבת אדם הם נכס שאין לו גיל, ומזכירה לכולנו שלצד הרפואה המקצועית, גם למילה טובה, להקשבה ולחמלה יש כוח לרפא.