סקר שערכה עמותת 121 שמובילה את שותפות "אור באופק", המטה לקידום מענים לנפגעי פעולות איבה בקרב 145 נפגעי פעולות איבה מצא כי 35% מהנפגעים עדיין אינם עובדים כלל, רק כ-34% מהנפגעים חזרו להיקף עבודה חלקי בלבד (בהשוואה להיקף עבודתם הקודם) וכ-27% הצליחו לחזור להיקף עבודתם הקודם.
ליאור, אביו של עידן הרמתי ז"ל שנרצח במסיבת הנובה, מדליק נר לזכרו ברעים
שני שלישים מהנפגעים מעידים כי לא קיבלו ליווי רציף ועקבי מטעם המדינה. יותר משליש מהנפגעים (35.2%) דיווחו כי בן משפחה מדרגה ראשונה נאלץ לצמצם את היקף עבודתו בשל מצבם. כמעט שניים מכל שלושה נפגעים (61.83%) מדווחים כי מצבם הכלכלי הורע מאז הפגיעה, גם לאחר קבלת קצבאות ותגמולים.
ח"כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): "רוב רובן של הוועדות הרפואיות כיום הן אנטי־שיקומיות. הן מתמקדות בשאלה עד כמה אדם פגוע, במקום לשאול מה הוא צריך כדי לחזור לתפקוד. הגיע הזמן לעבור מתפיסה של קצבאות לתפיסה של שיקום, ולהתאים לכל נפגע מסלול שיקום אישי שיסייע לו לחזור לחיים ולעבודה".
ענבר יחזקאלי בלילוס, מפלגת ישר: "הטרור השתנה וגם החוק חייב להשתנות. יש אנשים שנפגעו נפשית באופן קשה למרות שלא היו בזירת האירוע, אלא נחשפו בזמן אמת לאירועים באמצעות הטלפון או סרטונים. אם נגרם נזק מוכח, המדינה חייבת להרחיב את ההכרה גם אליהם במסגרת חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה".
"לא סיוע כלכלי, לא ליווי ולא טיפולים"
ליאת עילם, מנכ"לית עמותת 121: "המלחמה יצרה מציאות חדשה שמדינת ישראל עדיין לא נתנה לה מענה מספק. הגיע הזמן לשנות את תפיסת השיקום של נפגעי פעולות האיבה - לעבור ממודל שמתמקד בהוכחת נכות למודל שמעמיד במרכז את השיקום והחזרה לתפקוד, להרחיב את ההכרה גם למי שנפגעו נפשית בעקבות המלחמה מבלי שנכחו פיזית בזירת האירוע, ולהעניק מעטפת הולמת לבני המשפחה ולאחים השכולים".
רוני כץ, אמו של ארד כץ, שורד הטבח בנובה: "בני ארד חזר מהנובה במצב נפשי קשה ומאז אני מטפלת בו סביב השעון. נאלצתי להפסיק לעבוד ואיבדתי את מקור הפרנסה שלי, אבל מהמדינה לא קיבלתי מענה - לא סיוע כלכלי, לא ליווי ולא טיפולים שיכלו לעזור לי להתמודד. בני המשפחה שנושאים בנטל הטיפול חייבים לקבל הכרה ותמיכה אמיתית".
רון שגב, שורד הטבח בנובה: "הייתי איש מכירות שעבד 12 שעות ביום. מאז ה־7 באוקטובר אני כבר לא מסוגל לתפקד כמו פעם. בעבר קיבלתי מעמותה טיפולי דיקור סיני, ששיפרו משמעותית את השינה שלי, אבל כשהעמותה הפסיקה לספק את הטיפולים חזרו גם קשיי השינה והריכוז. כיום אני מוכר עם נכות זמנית עד סוף 2026, ובגלל זה חלק ממעני השיקום שאני זקוק להם אינם זמינים עבורי. רק ב־2027 תתקבל ההחלטה על הנכות הקבועה, ובינתיים שנה שלמה הולכת לאיבוד בלי שאני באמת מתקדם בשיקום. במקום מערכת שמתמקדת באחוזי נכות, אני צריך מסלול שיקום אישי שייקבע מה אני צריך כדי לחזור לתפקוד ולחיים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו