נסו לא לפהק: למה פיהוקים כל כך מידבקים?

אין אפשרות להתחמק מזה: פיהוקים הם משהו שכולנו עושים – ולא רק זה, אלא שאנחנו נוטים לעשות אותם בכל פעם שאנחנו רואים מישהו אחר עושה אותם. סביר להניח שעצם הקריאה של השורש פ.ה.ק 7 פעמים בדקה האחרונה גרמה לכם לפהק לפחות פעם אחת. בשביל מה אנחנו מפהקים, ולמה זה "מידבק"?

הסוד הכי לא מובן של הגוף האנושי

כבר ב-1986 כתב רוברט פרוביין, חוקר בולט של הפיהוק, שיש לפעולה הזו "ייחוד מפוקפק של להיות ההתנהגות האנושית הנפוצה הכי פחות מובנת". מאז עברו כמעט ארבעה עשורים, ועדיין אין הסכמה בין מדענים על תשובה ברורה לשאלה הפשוטה: למה אנחנו מפהקים?

אדם ממוצע מפהק כתשע פעמים ביום. אנחנו עושים את זה מיום הלידה – ולמעשה אפילו לפניו, כי עוברים מפהקים ברחם כבר מהשבוע ה-11 להריון. הפיהוק נצפה אצל כמעט כל בעלי החוליות, ומורכב מרצף בלתי-רצוני של פתיחת הפה, שאיפה עמוקה, עצירה קצרה, ונשיפה איטית. בניסוח אחר: הגוף עוצר לשנייה כדי לעשות משהו שעדיין לא הצלחנו לפצח לגמרי.

תיאוריה 1: הגוף רוצה חמצן

ההסבר הכי ישן הוא גם הכי אינטואיטיבי: כשאנחנו עייפים, הגוף צריך יותר חמצן – אז הוא לוקח שאיפה עמוקה. זה נשמע הגיוני, אבל ניסויים לא תמכו בזה. מחקרים הראו שהגדלת ריכוז הפחמן הדו-חמצני באוויר שאנשים נושמים אינה מגדילה תדירות פיהוקים, והגדלת החמצן לא מפחיתה אותה. במלים אחרות, אין כמות מסוימת של חמצן שהגוף שלנו מנסה לאסוף בפיהוק. גם הסברים פיזיולוגיים אחרים לא נתמכים בראיות מחקריות.

תיאוריה 2: הפיהוק מצנן את המוח

לפי תיאוריה פופולרית, פיהוק עשוי לסייע בקירור המוח כאשר הוא מתחמם. מחקרים מציעים שזה קורה בשתי דרכים: פתיחת שרירי הגולגולת והלסת מגבירה את זרימת הדם למוח, ושאיפה עמוקה מכניסה אוויר קריר ומגבירה את זרימת הדם בוורידי המוח.

לזה יש גם ראיות מניסויים: במחקר אחד, חוקרים הניחו כרית חמה או קרה על מצחם של משתתפים בזמן שצפו בסרטוני פיהוק. אלה עם הכרית החמה פיהקו יותר בתגובה לסרטונים, ואלה עם כרית הקרח – פחות. גם ניסויים בתוכים הראו שהם פיהקו יותר כאשר הטמפרטורה עלתה. עם זאת, גם ההסבר הזה לא מספיק.

תיאוריה 3: כלי עירנות חברתי

לפי גישה מתחזקת במחקר העכשווי, פיהוק הוא אמצעי של הגוף לשמור על המוח ערני בזמן לחץ. בפעילויות משעממות, פיהוק עשוי לעזור לשמור על המוח ער: הפעולה מכריחה את שרירי הפנים והצוואר לנוע, מה שמגרה את עורק הצוואר ומוביל לעלייה בדופק ושחרור הורמונים מעוררי-ערנות.

הרעיון שלפיהוק יש תפקיד תקשורתי – להעביר ישנוניות, שעמום, או לחץ פסיכולוגי קל – מקבל תמיכה גוברת ממחקרים בתחומים שונים. כלומר, אולי הפיהוק הוא לא רק תגובה פיזית – הוא גם אות חברתי.

אז למה זה "מדבק"?

מחקרים מצביעים על כך שהנטייה האנושית לפיהוק מדבק מופעלת אוטומטית על ידי רפלקסים פרימיטיביים בקורטקס המוטורי הראשוני – אזור המוח האחראי על תפקוד מוטורי.

ראיית פיהוק או שמיעת פיהוק מגרה אזורי מוח הקשורים לחיקוי ואמפתיה, בזכות נוירוני מראה – תאי עצב שמופעלים על ידי התבוננות בפעולות של אחרים.

מעגל עצבי זה מצביע על כך שפיהוק מדבק הוא סוג של "אמפתיה מוטורית" – המוח שלנו מדמה בצורה לא-מודעת את מצב העייפות או הלחץ של האדם האחר, בדיוק כפי שאנחנו נוטים לצחוק כאשר אנשים בסביבתנו צוחקים או להתעצבן כשמישהו אחר לידנו עצבני.

הפיהוק כמראה לנפש

הקשר בין פיהוקים לאמפתיה הוא אחד הממצאים המרתקים ביותר בתחום.

ילדים לא נוטים ל"פיהוק מידבק" עד גיל 4–5 בערך – בדיוק הגיל שבו מתפתחת "תיאוריית המוח" (Theory of Mind), אבן הדרך הקוגניטיבית שבה ילד מבין שלאחרים יש מחשבות ורגשות שונים משלו.

אנחנו נוטים יותר "להידבק" בפיהוק מבן משפחה או חבר קרוב מאשר מזר – מה שמרמז שמערכת נוירוני המראה מושפעת מקרבה חברתית ורגשית.

קרבה חברתית מחזקת פיהוקים מדבקים לא רק אצל בני אדם, אלא גם אצל שימפנזים, בונובואים ובבונים.

יש גם הוכחה הפוכה: אנשים על הספקטרום האוטיסטי, שמציגים לעתים פעילות מופחתת במערכת נוירוני המראה, מראים רגישות נמוכה יותר לפיהוק מידבק. כך גם אנשים עם ציונים גבוהים בתכונות פסיכופתיות – בפרט אדישות רגשית.

לא רק אנחנו

פיהוק מידבק תועד בקרב כלבים, זאבים, שימפנזים, בונובואים ותוכים. בניסוי משנת 2014 אפילו נמצא שבזאבים תדירות הפיהוק המידבק הושפעה מחוזק הקשר החברתי בין הפרטים – ממצא שמחזק שוב את הקשר לקרבה רגשית.

לאחרונה אף הודגם פיהוק מידבק לראשונה אצל אורנגאוטנים – בעלי חיים בדדניים יחסית – מה שמרמז שהתופעה אינה מוגבלת לחיות חברתיות ביותר, ושכל הקופים הגדולים ככל הנראה חולקים אותה.

אפילו לקרוא על פיהוק מספיק

אחת מהתצפיות המוזרות ביותר בתחום היא שקריאה על פיהוק עלולה לגרום לפיהוק. לא צריך לראות פיהוק – לשמוע אחד, ולפעמים אפילו לחשוב עליו, מספיק. המוח כנראה עושה את שלו אוטומטית – מפעיל את מעגלי האמפתיה, "מרגיש" את מצב האחר, ומגיב בהתאם.

אז אם פיהקתם בזמן קריאת הכתבה הזו — זה לא סימן שהייתם משועממים. זה ככל הנראה סימן שהמוח שלכם עובד בצורה רגילה למדי.