"עמדתי עם אבות שחזרו מהלחימה ובכיתי יחד איתם"

מרינה מייזוס, 55 | אחות מחלקת תינוקות, מרכז רפואי קפלן

3:30 לפנות בוקר, באמצע מבצע "עם כלביא", פגיעה ישירה הרסה את ביתה של מרינה מייזוס ברחובות. היא, בעלה ובנה האמצעי ירדו למקלט עם תחילת האזעקות. הפיצוץ העז נשמע גם דרך הקירות. כשיצאו, ראו שמהבית נותר רק השלד. "הכל נהרס", היא משחזרת. "עמדנו שם בפיג'מות ובכפכפים, בהלם מוחלט". באותם רגעים היא דאגה גם להוריה המבוגרים, שביתם נפגע אף הוא.

במשך חמישה חודשים נדדה המשפחה בין בית מלון למעונות סטודנטים. לאורך כל התקופה הקשה הזאת היא לא נותרה לבד, חברותיה במרכז הרפואי קפלן מקבוצת הכללית לא עזבו אותה לרגע. "האחיות מהמחלקה וכל החברות הציעו עזרה בלי הפסקה. הדאגה והתמיכה שלהן היו קרן אור בתוך החושך". מהר מאוד הבינה מרינה שאינה יכולה להישאר בתוך העצב וההריסות.

שבועיים בלבד לאחר שאיבדה את כל רכושה, עוד בטרם מצאה מקום מגורים קבוע, החליטה לחזור לעבודתה כאחות ותיקה במחלקת התינוקות בקפלן - שם היא עובדת כבר 30 שנה. "הרגשתי שאני חייבת לצאת מההלם שאפף את כולם מסביבי. התינוקות הקטנים מביאים איתם שמחה ותקווה לעתיד טוב יותר. כשאני נוגעת בהם ודואגת להם, אני מרגישה רוגע פנימי שלא מצאתי בשום מקום אחר".

מהחזית אל המחלקה

בעוד היא מטפלת בתינוקות שזה עתה נולדו, שני ילדיה של מרינה משרתים בחזית: בתה ביחידה מסווגת במודיעין, ובנה ביחידה קרבית. לכן לא מפתיע שהמפגשים המרגשים ביותר עבורה הם עם האבות הלוחמים שמגיעים ישר מהחזית כדי להחזיק את ילדם הנולד לכמה דקות בודדות. "ראיתי אבות שמגיעים היישר מהלחימה בעזה או בלבנון, עם מדים מאובקים ומלוכלכים. הם מגיעים רק כדי להחזיק את התינוק שנולד להם לרגע קט, וחוזרים מייד פנימה. הייתי עומדת שם ובוכה יחד איתם. זו תקופה קשה כל כך, אבל המראות האלו נותנים את הכוח להמשיך".

קטי דורון, 46 | אחות אחראית, המרכז הרפואי לבריאות הנפש גהה

עד לפני עשר שנים היתה קטי דורון מפתח תקווה מתכנתת בחברת אורנג'. לפני עשור החליטה לעזוב את הכל ועשתה צעד מפתיע - הסבה לסיעוד. היא התנסתה בבית החולים הפסיכיאטרי גהה - ולדבריה התאהבה בתחום. כיום היא אחות אחראית באחד המרכזים הבודדים בארץ המטפלים במסגרת פסיכיאטרית בילדים בגיל הרך, בין 3 ל־8 - ילדים שהגיעו בעיקר ממסגרות חינוכיות עם פרופיל אלימות גבוה.

"זה תחום שפחות מדברים עליו, אנשים מגיבים לזה קשה", היא אומרת, "אבל אצלי זה מקום של תקווה. זה מוזר לשמוע למי שלא בתחום - אבל התקווה היא כי הם אובחנו בזמן. רובם עם בעיות נוירו־התפתחותיות, וככל שמתחילים לטפל מוקדם יותר השינוי יותר טוב. הילדים האלה יכולים - אחרי שנה של טיפול ארוך טווח - לחיות חיים עם הרבה פחות קשיים".

דורון עוסקת גם בשבירת הסטיגמה מול הורי הילדים עצמם, שלפעמים מתקשים להתמודד. "ברגע שהם רואים איך הילד משתנה ומתחיל לעשות דברים מדהימים, גם הם פתאום הורים לילד רגיל - ולא רק לילד שקוראים להם לבוא לקחת אותו מהמסגרת. הם מבינים שזה משהו שלא צריך להתבייש בו".

"זה לא קסם"

דורון בחרה להתמקד בילדים עם בעיות רגשיות והתנהגותיות, ופועלת בגישה המשלבת מרכיבים רגשיים, התנהגותיים וקוגניטיביים - תוך בניית קשרי אמון עם הילדים והוריהם ומחויבות עמוקה לרווחתם. היא הובילה טיפולים חדשניים בתחומים כגון משקל עודף, שליטה בסוגרים ודימוי גוף - ורשמה בהם הצלחות משמעותיות. "זה לא קסם", היא מדגישה, "זו עבודה של צוות רב־מקצועי. גננות, סייעות, ריפוי בעיסוק, רופאים, פיזיותרפיה - כולנו עובדים יחד".

לאחרונה בכתה מהתרגשות כשילדי המחלקה העלו בסיוע הצוות את ההצגה "דירה להשכיר". "יש ילד שלא דיבר והצליח להגיד כמה מילים בהצגה. ממש בכיתי. וגם ההורים בכו - הם סוף־סוף הורים לילד רגיל, ולא לילד במחלקה י'".

בהמשך החודש תקבל דורון אות הוקרה מנשיא המדינה לרגל שבוע האחיות. בנימוקים נכתב כי היא "דמות מקצועית מרכזית ומודל לחיקוי", המשלבת "מיומנות קלינית גבוהה עם יכולת הדרכה, ליווי ותמיכה בצוותים ובמשפחות".

שירלי ברוסטין, 46 | מנהלת האחיות לבריאות האישה, קריית שמונה, כללית

שירלי ברוסטין מקיבוץ הגושרים נכנסה לתפקיד מנהלת המרכז לבריאות האישה בקריית שמונה בתאריך הטעון 8 באוקטובר 2023 - יממה אחרי הטבח הנורא בעוטף. מהר מאוד היא, הצוות והמטופלות פונו מבתיהן. בשגרה היא מטפלת בנשים בכל מעגלי החיים - מהיריון ועד בעיות גינקולוגיות - אבל את עצמה מצאה מטפלת כשהיא והמטופלות שלה תחת מלחמה.

"עם תחילת המלחמה עברתי לגור במלון ליד טבריה. זה נמשך יותר מחצי שנה", היא מספרת. "המרפאה פונתה, כל אחות עברה למרפאה אחרת ולא היה שירות של רפואת נשים בקריית שמונה". בשלב מסוים פתחה יחד עם הרופא האחראי, ד"ר חסן זידאן, את המרפאה בקריית שמונה, שהיתה מפונה ותחת אש, כדי לתת שירות ליישובים שלא פונו.

שליחות מעל לאש

ברוסטין, אחות במשך 15 שנה עם מומחיות־על ברפואה דחופה ובאונקולוגיה, מסבירה מה הניע אותה להמשיך. "יש תחתיי אחיות עם ילדים קטנים ובני זוג במילואים שלא גרות באזור - לא רציתי לגרור אותן. לכן הן התפזרו בין מרפאות אחרות. אני פיזית הכי קרובה למרפאה, ויצא שעבדתי הרבה לבד. עבדנו בחדר שקרוב למקלט. לא תמיד הספקנו להגיע כשהיו אזעקות - זה כמעט אפס שניות".

ומה חיכה לנשים אם המרפאה היתה נסגרת? "מרמת הגולן וקו העימות ועד חצור הגלילית - נשים הרות היו צריכות לנסוע 40 דקות תחת אש כדי לקבל שירות בסיסי. עבורן ההיריון חשוב יותר מטילים או ממלחמות, וגם הלחץ והחרדה משפיעים עליהן. הן מאוד העריכו את זה שהמשכנו ולא עצרנו את מתן השירות".

תוך כדי השיחה בינינו נשמע לפתע יירוט מעל לראשה, והיא עוצרת לרגע ולוקחת נשימה. חלומה כעת הוא להרחיב את הפעילות בקריית שמונה. "גם בשגרה אנחנו מנסים לתת שירות שתושבי הפריפריה לא ירגישו מקופחים. התפקיד שלנו לא עוצר, לא בקורונה ולא במלחמות".