"מרכז החוסן של הצפון": זה מה שקורה במרכז הרפואי זיו בזמן המלחמה

ערב פסח, דשא מחלקת הילדים במרכז הרפואי זיו בצפת. 190 יולדות ונשים בהיריון, שחייהן מתנהלים כבר שבועות בבונקר מתחת לאדמה, בלי נוף ובלי שמש, יושבות לארוחת צהריים בחוץ. היוזמה של מנכ"ל המרכז, פרופ' סלמאן זרקא, פשוטה בתיאור ומרגשת בביצוע: "הן לא רואות מהבונקר את ההרים ואת הכנרת, אז לקחתי אותן החוצה". משפט אחד שמסביר הרבה על האיש - ועל המקום.

מאמץ כפול

ארוחת החג היא חלק מראייה רחבה יותר. זרקא מגדיר את זיו "מרכז החוסן של הצפון" - גם בשלום וגם במלחמה. כשהילדים נפגעו במגרש הכדורגל במג'דל שמס, זיו קלט אותם. כשמתקני בז"ן נפגעו בחיפה, זיו היה מוכן לאירוע חומרים מסוכנים. "אנחנו כל הזמן נותנים מענה לתושבי הצפון - לחולים אונקולוגיים שלא יכולים לקבל טיפול במקום אחר, וליולדות שאי אפשר לשלוח אותן למרכז הארץ", הוא אומר. "הציבור כאן, האזרחים והחיילים, מסתכל על המרכז הרפואי ונשען על הביטחון שהוא משרה".

זיו הוא מרכז רפואי שלא פונה. בזמן שמוסדות רפואיים אחרים בצפון צמצמו פעילות, זיו ממשיך לתפקד כמרכז הרפואי של האזור כולו - גם במחיר כבד. מתוך 400 מיטות בשגרה פועלות כיום 200 בלבד, כולן בבונקרים. מתוך שבעה חדרי ניתוח - שלושה בלבד מוגנים. "זה קשה", אומר זרקא בגלוי, "אבל אי אפשר אחרת. אי אפשר לשלוח יולדת למרכז הארץ. אי אפשר לדחות טיפול אונקולוגי".

מעבר למוכנות השוטפת, זרקא הוביל את המרכז הרפואי לתרגל מראש תרחישים שונים - אירועי חומרים מסוכנים, כפי שקרה בפגיעה במתקני בז"ן בחיפה, ואירועי רבי־נפגעים שבהם כל היכולת של צוותי החירום תופנה לנקודה אחת. "יש לי 2,300 עובדים שגרים בצפון וחווים כל הזמן אזעקות וטילים. צריך לתת להם כלים וחוסן. אני גאה בהם על ההיענות וההתייצבות לעבודה, גם בזמנים קשים כאלו".

היולדות בבונקר

החודש האחרון הוסיף אתגר בלתי צפוי: גל לידות. "היה לנו בייבי בום של ממש, כולל המון לידות מוקדמות. בפגייה יש 19 מיטות - וכולן היו תפוסות", מסביר המנכ"ל. בתוך מלחמה, החיים בוחרים להימשך.

סוהילה גאנם, אחות אחראית במחלקת יולדות עם כמעט 40 שנות ותק בזיו, מתארת את שגרת הבונקר: "היולדות נמצאות מתחת לאדמה, אבל טוב להן. אנחנו מסבירים להן את התנאים, והן לא משדרות לחץ או מתח". בארוחת החג היום, היא מספרת, ישבו יחד אחיות ויולדות. "זה בדיוק מה שקורה במשפחות. התרגשתי מאוד, זה לא מובן מאליו".

גלינה צייטלין, מיילדת מוסמכת, כתבה אחרי משמרת ערב: "חדרי הלידה היו מלאים נשים שרצו דבר אחד פשוט: ללדת בשקט, בפרטיות, בביטחון. אבל המציאות היתה אחרת - אזעקות ברקע, התרעות שמגיעות שוב ושוב, דאגה למשפחה בבית. אנחנו, המיילדות, מתרוצצות בין וילון לווילון, בין אישה לאישה, מנסות להחזיק מרחב יציב בתוך מציאות לא יציבה". ואז, בתוך כל הרעש: "נשמע הקול הכי נקי שיש - בכי של תינוק שנולד. ברגע אחד מתקיימים יחד פחד והתרגשות, לחץ ושמחה, כאב ותקווה".

גלינה מספרת על יולדת שהתעקשה ללדת בדרך טבעית, גם בתוך הכאוס. "ביחד, בעזרת תנועה, נשימה, שמנים אתריים והקשבה עמוקה - הצלחנו. מצאתי את עצמי עומדת שם ובוכה מרוב שמחה. כי בתוך כל מה שקורה סביבנו - הגיעו לכאן חיים. בדרך שהיא ביקשה. בדרך שהיא חלמה".

מי שומר על מי

ד"ר נועם רשף, מנהל מחלקת אורתופדיה, מתאר את שגרת המלחמה מנקודת מבטו: "בסוף השבוע הגיע אלינו פצוע עם שבר פתוח, פגיעות בכף היד ובכלי הדם וגם ברגל. ניתוח בהול, שחזור כלי דם, הוצאת רסיסים - והוא יצא מבית החולים על הרגליים. ברגעים האלה, בתוך כל הכובד, יש תחושת הצלחה שקשה להסביר".

האחות יובל מלכה מטיפול נמרץ מתגוררת במשגב עם ופונתה ב־7 באוקטובר. מאז היא עובדת ברצף, בזמן שבעלה במילואים כבר מאות ימים. "המרכז עשה מעל ומעבר כדי לסייע לי", היא מספרת. "דואגים לנו שנסתדר - וזה לא מובן מאליו".

הרגע שנחרט בה קרה לא מזמן: חייל פצוע קשה הגיע ליחידה שלה, והצוות טיפל בו במשך ימים עד שהתאושש. "כשדיברתי איתו אחרי שהערנו אותו, התברר שהוא יצא למשימה שלו בלבנון ממשגב עם עצמה - הבית שלי, שממנו פוניתי". הוא הסתכל עליה אז ואמר: "אנחנו שומרים עליכם, על הבית במשגב עם - ואתן שומרות עלינו כאן, בבית החולים". יובל מוסיפה: "המרכז הרפואי הזה הוא משפחה לכל דבר ועניין".

בסיום הביקור, כשהיולדות חוזרות מהדשא אל הבונקר, משהו משתנה קצת: הן ראו את ההרים, ישבו בשמש, חגגו פסח - והשגרה בביה"ח זיו נמשכת.

המיילדת גלינה: "מצאתי את עצמי עומדת שם ובוכה מרוב שמחה - כי בתוך כל מה שקורה, הגיעו לכאן חיים"