יום אחד, בשנות העשרים שלה, שני ידעי פשוט קרסה בביתה. הכאב שסבלה ממנו היה כל כך חזק שלא הצליחה לקום מהמיטה. היא הכירה את ההתקפים האלה שסבבו סביב הוסת מאז גיל ההתבגרות.
"לאורך השנים קיבלתי את כל סוגי האבחנות האפשריות" היא מספרת, אבל הפעם האירוע הזה הוביל אותה לחפש תשובות, ולבסוף, אחרי יותר מעשור ללא תשובות, גם לאבחנה.
אנדומטריוזיס היא מחלה כרונית שבה תאים הדומים לרירית הרחם מופיעים מחוץ לרחם וגורמים לכאב, דלקת ולעיתים לפגיעה בפוריות. ההערכה היא כי כ-10% מהנשים בגיל הפוריות סובלות מהמחלה, אך האבחון שלה מתעכב לעיתים בשנים. מחקרים מצביעים על כך שהזמן הממוצע עד לאבחון עומד על 8-9 שנים מאז תחילת הסימפטומים.
חודש מרץ הוא חודש המודעות לאנדומטריוזיס, ובמסגרת פרויקט "מה יש לי", שבו אנחנו משוחחות עם נשים המתמודדות עם תסמונות ומחלות, שני ידעי מספרת על המסע הארוך שנדרש לה כדי להבין מה קורה בגוף שלה.
"כבר בתור ילדה הבנתי שזה לא רגיל"
"התסמינים התחילו כשהייתי נערה. זה התחיל בכאבי בטן שהגיעו משום מקום והיו משתקים. אחרי הוסת הראשונה, כבר היה לי ברור שזה לא רגיל ולא סביר. כל שבועיים זה היה חוזר, כמו תקיפה פנימית".
כשהגיעה לראשונה לרופאת נשים, קיבלה טיפול בגלולות. "הרופאה אמרה שעם השנים זה יסתדר. זה באמת נתן מענה, אבל רק חלקי". הכאב, לדבריה, לא באמת נעלם והיא המשיכה לסבול, "בתור נערה אומרים לך וסת זה כואב, לכולן יש וסת. זה גורם לך להרגיש שיש בך פגם".
"את הולכת לבדיקות ושולחים אותך הביתה"
בשלב מסוים, בגיל 25, שני החליטה להפסיק לקחת גלולות. אז, היא מספרת, כל התסמינים חזרו ביתר שאת. "התסמינים חזרו הפעם על טורבו. הם החמירו מחודש לחודש. כל הזמן הגוף שלי כאב, ולא ידעתי מה לעשות". עד שיום אחד במהלך הוסת היא קרסה בבית.
"הרגשתי שאני לא יכולה לקום מהמיטה. הבנתי שמשהו לא בסדר. זה לא יכול להיות שיש לי כאבי בטן וצריך לקחת אותי באמבולנס לבית חולים. פוניתי למיון, וגילו אצלי ציסטה בגודל עשרה סנטימטרים בשחלה. הרופאים דיברו ביניהם, אבל אמרו שזה יסתדר, למרות הגודל החריג, וככה שלחו אותי הביתה".
"קראתי על המחלה והבנתי: אני הפוסטר"
שני החליטה לחפש רופאה בקהילה בניסיון לקבל מידע נוסף. אז, בפעם הראשונה היא שמעה מהרופאה את השם 'אנדומטריומה'.
"לי זה היה נשמע בהתחלה כמו סרטן, כי ממש לא ידעתי מה זה. היא אמרה לי לחזור לגלולות, ולבוא שוב בעוד כמה חודשים. בינתיים החלטתי לחקור באינטרנט, וקראתי על המחלה והבנתי שזה בדיוק אני, אני הפוסטר".
שני הגיעה לרופא מומחה, והפעם קיבלה את האבחנה במסודר והחלה סדרה של טיפולים. הרופא אמר לה שהיא חולה בשלב 4 במחלת האנדומטריוזיס. "עד אז שמעתי רק ציסטה, ציסטה, ולא ידעו להגיד לי מה זה. אצל הרבה נשים הגילוי הוא מאוחר. בינתיים הרכיב הנפשי הזה של עשור שאת מתלוננת, ומקבלת התעלמות וזלזול והשפלה וחוויות קשות, הוא נוראי. את מרגישה שמאבחנים אותך כבן אדם היסטרי וחסר פרופורציות. כאילו זה רק נפשי".
פוריות
למרות הקושי, חייה של שני היום נראים אחרת. "היום המחלה עדיין משפיעה על חיי, אבל יש לי כדורים וטיפולים משלימים, ויצרתי לעצמי שגרת חיים חדשה. היום אני נמצאת במקום שבו אני יותר מנהלת את המחלה, והיא לא מנהלת אותי. אני כל הזמן עם היד על הדופק בנושא של הכאב. מאז שקיבלתי שם, אני יכולה לטפל בנזקים של המחלה".
"האנדומטריוזיס שלי פוגש אותי כל הזמן. אין יום שהוא לא נמצא. יחד עם זאת אני חיה את החיים שלי. יש לי משפחה, זוגיות וחברים. סיימתי לימודים וצבא. עברתי טיפולי IVF, ובסופו של דבר הצלחתי להביא עם בן זוגי לעולם את בני, רני, שכיום בן שנתיים".
לקבל אחריות על המחלה שלך
"כל אישה צריכה למצוא את הרופא או הרופאה האחד הזה, שמאמינים לך. אם אתן מרגישות שכואבת לכן הבטן וזה חריג, ובכלל אם אתן מרגישות שמשהו אצלכן לא בסדר סביב המחזור ההורמונלי, אז לכו להיבדק. תלכו למומחה. תדברו עם הסביבה שלכן, ותספרו מה אתן מרגישות. זה לא בראש שלכן".
כיום בישראל פעילה "עמותת אנדומטריוזיס ישראל", שמובילה מאז 2019 את המאבק למען מטופלות אנדומטריוזיס ואדנומיוזיס ופועלת ליצירת קהילה תומכת ולקידום מודעות, זכויות וידע.
"מה יש לי" היא סדרת כתבות על מצבים רפואיים שנשים מתמודדות איתן, בעולם שבו במשך שנים, תסמינים 'נשיים' הוגדרו כ-"היסטריה". הסדרה מבקשת לתת לנשים קול להבין את הגוף שלהן, ולמנוע מנשים נוספות להמשיך ליפול בין הכיסאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו