נדיה יאלוב, שעברה התקף לב, ניצלה בזכות צנתור דחוף שבוצע בזמן ירי טילים בחדר הצנתור הממוגן. יאלוב (72) מאשדוד חשה כאבים שליוו אותה מספר ימים. כמה שעות לפני שהחלה המלחמה עם איראן, היא הגיעה לבית החולים הציבורי אסותא אשדוד ואושפזה במערך הקרדיולוגי.
היא אובחנה עם התקף לב שהצריך צנתור דחוף. ואז החלה המלחמה ועמה האזעקות וירי הטילים מאיראן. עם זאת, הפעולה הדחופה בוצעה כמתוכנן בחדר הצנתורים הממוגן של אסותא אשדוד.
למרות האזעקות המרובות הועברה יאלוב לחדר הצנתורים. הצנתור הדגים כי קיימת היצרות קריטית של 99% בעורק העוקף של הלב, בצמידות לעורק הראשי של הלב, והיה ברור שמדובר בהיצרות מסכנת חיים.
הצנתור בוצע בהצלחה על ידי פרופ' אלי לב, מנהל המערך הקרדיולוגי, וצוות חדר הצנתורים שהתייצב במלואו לעבודה תחת אזעקות וירי הטילים.
במהלך הצנתור עצמו נשמעה אזעקה, אך היא לא הפריעה למהלך הצנתור בזכות החדר הממוגן והציוד המותאם. הצנתור נחשב למורכב בשל הקרבה של הפעולה לעורק הראשי. בגופה של נדיה הושתל סטנט שהרחיב את העורק, וזרימת הדם לכל חלקי הלב חודשה. הכאבים שמהם סבלה חלפו, מצבה יציב ובימים הקרובים היא צפויה להשתחרר לביתה.
"בשבת התחילה המלחמה והייתי בטוחה שידחו את הצנתור כי מי יעשה צנתור במלחמה?", אמרה נדיה יאלוב. "אבל מאוד מהר הבנתי שהכול פה ממוגן ולא משנים תוכניות. הצנתור בוצע, וממש תוך כדי ההכנות אליו קיבלתי התראות של פיקוד העורף לקראת אזעקות. היו גם אזעקות במהלך הצנתור עצמו, אבל הרגשתי בטוחה עם הצוות המעולה מסביבי. הם ממש הצילו אותי".
בתה של נדיה, ד"ר אלינה ברדץ'-יאלוב, חברת מועצה בעיריית אשדוד מטעם סיעת אשדוד ביחד, אמרה: "אני שמחה שבבית החולים לא שלחו אותה הביתה ועשו טיפול מציל חיים, כי היא הייתה במצב קריטי. ההחלטה להקים את בית החולים כמקום ממוגן שיכול להמשיך לפעול גם בזמן מלחמה וירי טילים היא ללא ספק הישג חשוב, וזה הציל במקרה הזה את החיים של אמא שלי".
פרופ' איל בן אסא, מנהל יחידת הצנתורים במערך הקרדיולוגי בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד, אמר: "אסותא אשדוד הוא מבתי החולים היחידים בישראל שבהם חדרי הצנתורים ממוגנים באופן מלא, ולכן אנחנו יכולים להמשיך לבצע פעולות מצילות חיים גם תחת אזעקות וירי טילים, ללא דחייה וללא פשרות. מאז תחילת המבצע פנו אלינו בתי חולים אחרים בבקשה להעברת מטופלים הזקוקים לצנתורים דחופים, מתוך הבנה שהמיגון מאפשר טיפול רציף ובטוח. במקרה של נדיה לא היה זמן להמתין, והיכולת לבצע את הצנתור המורכב בתנאים ממוגנים עשתה את ההבדל בין סכנה ממשית להצלת חיים".
"ברגע שסיימנו את ההכנות לניתוח נשמעה אזעקה"
במקרה אחר, א', תושב אזור חיפה בשנות ה-80 לחייו, המתין יותר משנה להשתלת קרנית שתוכל להשיב לו את ראייתו. בסוף השבוע שעבר הוא התבשר כי הגיע תורו לביצוע ההליך המיוחל, אולם אז החל מבצע "שאגת הארי", שהעמיד את ההזדמנות בסימן שאלה.
"למרות המצב המורכב, קיבלנו החלטה לבצע את ההשתלה", אומר פרופ' מייקל מימוני, מנהל יחידת הקרנית ברמב"ם ויו"ר חוג קרנית בישראל, "מתוך כבוד לתרומתו של המנוח ומשפחתו, וכדי לתת למטופל שהמתין כל כך הרבה זמן לתרומה. זו הזדמנות שמותנית בזמן קצוב וצריך לנצלה".
ההליך בוצע תחת הרדמה מקומית ובשיטה מתקדמת, החלטה שפעלה, בדיעבד, לטובת כל הנוכחים. "ברגע שסיימנו את ההכנות לניתוח נשמעה אזעקה", משחזר פרופ' מימוני. "יצאנו מחדר הניתוח, יחד עם המטופל, לאזור הממוגן. משחלפה הסכנה, החלנו בניתוח שנמשך כשעה. ברגע שסיימנו את ההשתלה נשמעה שוב אזעקה, ושוב יצאנו, יחד עם המטופל, לאזור הממוגן".
הניתוח הסתיים בהצלחה, ואחרי השגחה בבית החולים המטופל שוחרר לביתו. "גם בזמני מלחמה אנחנו עושים כל מה שניתן כדי להחזיר למטופלים שלנו את הראייה ולהעניק משמעות לתרומה המבורכת שניתנה", מסכם פרופ' מימוני. "זו זכות להיות בעמדה שמאפשרת לנו להיות חלק מהעשייה הזו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו