במשך יותר משנתיים הוא היה אחד מהאנשים הקרובים ביותר למשפחות החטופים. פרופ' חגי לוין, ראש מערך הרפואה במטה משפחות החטופים, נכנס לתפקידו בידיעה שצריך לפעול מיידית מול הצלב האדום וגופים בינלאומיים שונים. מייד עם כניסתו לתפקיד פרופ' לוין הבין שיש צורך לשים דגש גם על בריאותם הנפשית והגופנית של בני משפחות החטופים.
כעת, עם החזרת כל החטופים החיים וכמעט כל החטופים החללים, למעט רן גואילי, הוא עובר לפאזה הבאה - איסוף נתונים ומחקר על השלכות השבי על בריאותם של השבים - ומתפנה לסכם תקופה סוערת.
"המשפחות היו במצוקה קשה"
פרופ' לוין הוא גם יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור. הוא מומחה בתחום, וגם מרצה בפקולטה לרפואה בהדסה. ב־7 באוקטובר הוא מיהר לרתום את ניסיונו המקצועי לטובת החטופים.
"זה היה פשוט אינסטינקט בסיסי", הוא מתאר. "מצב של חטיפה הוא גם מצב חירום בבריאות הציבור. זה הלב של ההוריקן, וידעתי ששם אני צריך להיות. ביום הטבח עצמו התחלנו מחוסר ודאות מוחלטת, ממספר של 3,000 איש שלא ידעו איפה הם באותו רגע. רבים מהם נרצחו או נמצאו בבתי החולים, או שאבד איתם הקשר.
"הפוקוס הראשוני היה על הצורך של הצלב האדום לאסוף מידע רפואי. היה ברור משלב מאוד מוקדם שיש חטופים עם צרכים רפואיים מיידיים, לצד הצורך בטיפול בחוסן הנפשי של המשפחות".
לפגישה הראשונה עם הצלב האדום ב־13 באוקטובר, כשבוע לאחר השבת השחורה, הגיע פרופ' לוין עם נציגים של חמש משפחות כשהוא לבוש בחלוק רופאים לבן.
"הפגישה היתה מאוד־מאוד סוערת וטעונה, וגם עסקה בכל מיני דברים שעלו שוב שנתיים אחר כך. למשל, מהו תפקיד הצלב האדום, למה אנחנו מצפים מהם, ואילו פגיעות החטופים עוברים, כולל אולי פגיעות מיניות - דברים שאחר כך למדנו והכרנו".
לאורך כל הדרך התרעתם מפני סכנה מיידית לחיי החטופים, ולבסוף חזרו 20 חטופים שלפחות חיצונית נראו די טוב.
"אין ספק שהם עברו סבל בלתי יתואר ופגיעה רפואית קשה שלא נמחקת. כולנו מאוד רוצים בנרטיב של השיקום, ורוצים להאמין שמתוך החוויה הנוראה אדם יכול לצמוח ולחזור לחיים, ואפילו להיות מאושר ושמח - אבל זה לא מוחק את מה שהיה, זה לא מחזיר את המתים, זה לא מוחק את הסבל".
"מה שאנחנו רואים מבחוץ זה לא מה שקורה בפנים, לא בגוף ולא בנפש. אני מזכיר, חטופה היתה מאושפזת במשך חמישה חודשים לניתוחים חוזרים ולטיפול בבעיה, אז זה שאדם מתהלך ומדבר ועושה דברים לא תמיד אומר שהוא בריא".
הצלב האדום העביר לחטופים תרופות?
"הצלב האדום נוטה לעבוד באופן חשאי ודיסקרטי. הצירים שאנחנו ניסינו לפעול בהם היו לא רק דרך הצלב האדום. ניסינו לעבוד גם עם הצרפתים, עם מעורבות של הדרגים הכי גבוהים, כולל הנשיא מקרון".
"אני העברתי לצרפתים את הצרכים, הם הכינו את משלוח התרופות כדי שלא ייחשב שהתרופות יוצאות מישראל, והתרופות נשלחו מצרפת לקטאר", הוסיף.
"עשינו מבצע מתחת לרדאר במשך חודשים, שגם עם המשפחות זה היה מאוד רגיש. לטובת החטופים, לא היה אפשרי לספר את זה באותו הזמן, והמשפחות הבינו היטב את המתח הזה. היה מאוד חשוב לשווק את המהלך הזה כמהלך צרפתי, שלא מובל על ידי ישראל".
היעדר טיפול פוגע בגרעין
בהיעדר טיפול מהשובים, החטופים טיפלו זה בזה. "הדבר שהכי מרגש אותי בצורה בלתי רגילה בשנתיים הנוראות האלה זה הסיפור של נילי מרגלית, האחות שטיפלה בחבריה לשבי, שדרשה לקבל תרופות ושעון ומכשיר לחץ דם ושהדריכה את החטופים המבוגרים איך להימנע מנפילות. זה דבר שיישאר בדפי ההיסטוריה של הסיעוד".
לוין מוסיף: "לאחרונה נודע לי שאחד מהחטופים ששבו בפעימה האחרונה סבל מפציעה קשה שדרשה טיפול ממושך, וטופל במסירות במשך שבועות וחודשים על ידי חטוף אחר, שהיה חובש בצבא".
"היעדר טיפול רפואי זה משהו שפוגע בגרעין היסוד של אדם. ואם יש טיפול בשבי על ידי חבר לשבי - זה נותן הרבה, אפילו מעבר לטיפול עצמו. זה מרגש עד דמעות".
"פגיעה בתוחלת החיים"
מערך הרפואה במטה המשפחות כפי שהיה עד כה נמצא לקראת סיום הפעילות, אבל פרופ' לוין ממשיך במחקר, בזכות מענק שקיבל לבחון את השלכות השבי על החטופים לשעבר, וקורא גם למשרד הבריאות לא להסתפק רק במעקב לתקופה של עד שנה מהחזרה מהשבי.
"הצורך במענה למשפחות ולשורדי השבי הוא לדורות קדימה. אנחנו טרם יודעים איך זה ישפיע גם על הילדים והנכדים שלהם, כמו שראינו אצל שורדי השואה".
במחקרים קודמים על פדויי שבי וטראומה עלה נושא ההזדקנות המואצת: "אני חושש שתוחלת החיים שלהם תהיה קצרה יותר, ושתוחלת החיים הבריאה תהיה קצרה יותר. אז גם אם עכשיו הם במצב יותר טוב, האם נראה בעיות אופייניות לזקנה בגיל 60 במקום 70? אנחנו לא יודעים אם נראה אצלם מחלות אוטואימוניות או סרטניות אם לא נעקוב ולא נחקור לא נדע, ואין כיום מחקר כזה בישראל".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו