"מרוב לחץ, לא הצלחתי לעשות פיפי 24 שעות אחרי שנחטפתי"

מקסים הרקין ושלומי זיו שוחחו הבוקר (רביעי) עם קצין רפואה ראשית תא״ל זיוון אביעד בר בכנס הרפואה הצבאית. שלומי זיו תיאר את התחושות הקשות בשבי: "משפילים אותך על כל תנועה קטנה". מקסים הרקין: "המוח לא נח, אתה כל הזמן הסטרס ובסכנה".

שלומי זיו סבל מפוסט טראומה עוד טרם חטיפתו סיפר על ההתמודדות: "בכל הכלים שקיבלתי מהסדיר השתמשתי שניה שניה בשבי. לנהל את הסיטואציות ולא שהן ינהלו איתי. לנהל את העצבים. משפילים אותך וכל תנועה קטנה שתעשה עלולה להיגמר לא טוב".

עוד הוסיף: "לחבק את זה שאתה שבוי. ברגע שהבנתי שאלה החיים שלי כרגע, וגם אם אני צריך לסיים את החיים שלי שמה. אז עם כל הפחד לאבד את החיים אתה אומר תחיה את החיים לחבק ולהבין שזה לא בשליטה שלך והתחיל להיות יותר קל לחיות את היום יום. יצאתי הרבה יותר חזק. לקח זמן לאבחן אותי עם צמיחה פוסט טראומטית. אחרי שחזרתי גדלתי מתוך הטראומה מכל הכלים וההבנות כנ״ל גם בתוך השבי".

על הרגעים הראשונים בשבי סיפר זיו: "עד הרגע האחרון אתה לא מבין שאתה בשבי. הרגע שקשרו אותי וחקרו אותי בצורה אינטנסיבית להבין אם אנחנו אנשים מצה"ל או לא. הימים הראשונים היינו כפותים, קיבלנו רבע פיתה וקצת מים. כל יום חקרו אותנו אם אנחנו משקרים או לא", שיתף.

"אסור היה לנו לדבר, פחדו שישראל מאזינה", הוסיף. "נתנו לנו לשחק רמי קלפים, עד היום לא חזרתי לשחק. ביקשנו לקרוא, אמרו לנו רק על האסלאם. כל יום שעובר זה עוד יותר קרוב לשחרור לבית, ככה האמנו. בשבוע הראשון ידענו הכל כי הם התרברבו. שמחו על ההרוגים שלנו. אחרי שה היינו נזונים מאלג'זירה, הפגנות בכיכר, ירי צלפים, עדכנו אותנו על כך ששלטשה חטופים ברחו וצה"ל ירה בהם בשוגג. כל מה שרע אמרו לנו".

"אני היום מתמודד עם פוסט טראומה עוד מהסדיר, סיפר לנוכחים. "הייתי צריך לנהל את הסיטואציות ושהן לא ינהלו אותי. להיות יותר רגוע, לחבק את זה שאני כרגע שבוי וגם אם צריך לסיים את החיים שלי שם וצה"ל נלחם, כדי שלא יהיה עוד פעם 7 באוקטובר כי זה מה שאמרו לנו. ככל שזה ייגמר מהר יותר, ככה ה-7 יחזור מוקדם יותר".

רגעי החילוץ והמעבר לישראל: "הספקנו להתפנות, התיישבנו לקרוא על האיסלאם. חשבנו שהורידו בית לידינו, שנייה לאחר מכן כוחות צה"ל היו בפנים. ולאד הקב"ן צעק לי עברית עברית, הראיתי את הקעקוע כדי שיבין שזה אני שלומי זיו. נפתחה אש גיהנום סביבנו. קיבלנו ירי בלתי פוסק על הרכב. רבע שעה של לחץ ופחד, עד שהגיעו לחלץ אותנו עד למסוק ומגיעים הביתה- לשיבא יותר נכון".

"שמענו בטעות על המוות של סינוואר"

מקסים הרקין על ההתמודדות הבלתי אפשרית הגופנית והנפשית בשבי: "גיליתי שהאדם זה חיה ששורדת בכל מצב. כמה שאנחנו חושבים שאנחנו מכירים את הגוף והנפש שלנו. המצבים שהיינו נמצאים בהם - לא יודע איך שרדנו, איך אנחנו שפויים ומצליחים ללכת ולנשום".

על הימים הראשונים בשבי: "מאותו רגע שזרקו אותי על הרצפה בעזה, הבנתי שכל יום נוסף הוא מתנה. רק אחרי 24 שעות הצלחתי להוציא פיפי מרוב הלחץ. זה הרבה עבודה פנימית להבין את המצב מה קורה סביבך.

"החליטו בשבילנו אם אנחנו הולכים לשירותים עכשיו, או יותר מאוחר. מורידים מים בשירותים רק כל 3-4 ימים. קיבלנו משחת שיניים פעם בחודש וחצי, וצחצחנו שיניים יחד שלושה אנשים במברשת אחת. היו מספרים לנו רק רע, גילינו את המוות של סינוואר רק בחודש פברואר וגם זה קרה בטעות".

עוד אמר הרקין: ״תמיד אתה שומע מהם דברים שהם רעים בשבילנו. להראות ולהתגאות איך מתים חיילים שלנו. היינו מחזקים אחד את השני. לפעמים למישהו נופל מצב הרוח והתפקיד שלך לעזור לו".

עוד הוסיף: "במשך 5 חודשים אחרונים היו מצבים שגם נתנו לנו 350 קלוריות ליום ולפעמים פחות. 27-30 שעות שאין אוכל. הרעב אתה סוג של מתרגל אליו. אתה רעב מת אתה גם ככה לא מצליח לישון. לפי השערה של בנאדם נורמלי אחרי רעב כזה אתה אמור לצאת על אלונקה. ויצאתי על הרגליים איבדתי קרוב ל-40 קילו ממשקל הגוף אחוז שומן בגוף שלי היה 10. תמונות כשהשתחררתי נראיתי כמו עמוד שדרה. ולא רק אני. הלחץ המנטלי הנפשי 24 שעות. המח לא נח. אתה כל הזמן בסטרס ובסכנה".