"אבא תתעורר, תקנה לי ביצת קינדר": נפצעו קשה בעזה וחזרו לשדה הקרב - "לא יכולתי לשבת בבית"

"לא יכולתי לשבת ולהגיד 'זהו', גם אם ראיתי את המוות מול העיניים", אומר סרן י' (24), קצין בחטיבת גבעתי, שנפצע במלחמה פעמיים וחזר לשדה הקרב. "גדלתי על האתוס שאין זכות גדולה מהגנת המדינה. מה המסר שאעביר ללוחמיי אם אוותר?".

הפציעה הראשונה של סרן י' קרתה בתחילת המלחמה כשהיה סמ"פ בגדוד רותם. הוא והחפ"ק נכנסו לבית ממולכד בחאן יונס ומטען התפוצץ. י' אובחן כפצוע קשה עם פגיעת גולגולת וכוויות בפנים. "שאלתי בטיפול נמרץ 'כמה מהר אפשר לחזור?'" הוא צוחק. "נפצעתי בחודש דצמבר, ובמארס 24' הייתי אמור לצאת לקורס מ"פים. בגלל שמכירים אותי השאלה אם אצא כלל לא עלתה".

להחזיר אמון בגוף של עצמך

בשבוע האחרון של קורס מ"פים ביקשו מסרן י' שיוביל פלוגה לסמטאות סג'עייה ברצועה. אחרי יומיים חווה היתקלות קשה שבה נהרג חברו, סרן רואי מילר ז"ל, ושלושה חיילים נוספים נפצעו.

"קליע עבר דרך אצבע ביד ימין ליד שמאל וגרם לנזק משמעותי", מספר סרן י', "פוניתי ללא משככי כאבים כי אחרי הפציעה הראשונה ידעתי שאם אפצע שוב, ארצה לשמור על צלילות בזמן השיחה עם הוריי".

שישה ימים אחרי שנפצע, סרן י' כבר חזר למדים עם ברזילים ביד ושרשרת תפרים. "הוריי התנגדו", הוא מספר, "אבל הסברתי להם שהם אלה שחינכו אותי להיות בחזית, ושלא אוכל לחיות בשקט כשכולם נלחמים ואני בבית".

סרן ד' ספג כדור שריסק את עצמות רגלו הימנית. "כמו כד שבור שמדביקים ואף פעם לא יחזור להיות אותו הדבר", הוא מסביר, "יש מגבלות, יש כאבים, אבל בסוף אני רץ וקופץ. נושך שפתיים וממשיך"

המקרה של סרן י' אינו חריג בחטיבת גבעתי, שמתחילת הלחימה ועד לסיומה לא נחה. סרן נ' (25), שהיה סמ"פ בבסיס האימונים החטיבתי, היה אמור לגזור חוגר ב־8 באוקטובר 2023 ולמחרת לטוס לחופשה בספרד עם אשתו, כשבאופק עמדו לימודי משפטים.

"היה ברור שלא אשתחרר", מספר סרן נ' על תחילת המלחמה, "בנובמבר 23' מוניתי כמ"פ פלוגת הכשרות בסיירת, ושבועיים לפני סוף מסלול, כשהייתי אמור לסיים תפקיד, נפצעתי".

ב־30 במאי 2024, ברפיח, הנמ"ר שבו התנהל ספג פגיעת נ"ט שגרמה למותו של סמל יהונתן אליאס ז"ל. סרן נ' נפצע קשה בצוואר ובעין. בתוך 35 דקות היה בביה"ח סורוקה ובמשך ארבעה ימים שכב מורדם ומונשם.

"כשהתעוררתי קיוויתי שבתוך יומיים אחזור להילחם", הוא נזכר, "אבל כשאתה קולט את הנזק הפיזי אתה אומר 'לא חוזר לשם יותר'. השיקום נעשה בצעדים קטנים. לצחצח שיניים לבד, ללכת לשירותים, עד שאתה מחזיר אמון בגוף. בהתחלה זה נראה כמו לטפס על האוורסט, אבל ממשיכים עד לקבלת ההחלטה לחזור לצבא".

מה אמרה אשתך?

"היתה מעדיפה שאשאר בבית, כי היא יודעת מה המחירים שבעצמה שילמה, אבל בסוף זו היתה החלטה משותפת. אני שלם עם עצמי ומחזיר את האמונה שלי בעצמי".

רס"ן א' (32) היה אמור להתחיל ב־8 באוקטובר תפקיד כמפקד מגמת פיקוד בבסיס האימונים החטיבתי של גבעתי, אבל עם פרוץ המלחמה הצטרף לצוות המח"ט ואיתו נכנס לעזה. בנובמבר, ממש בתחילת התמרון הקרקעי, פגע נ"ט בנמ"ר שלהם.

חודשים רבים של שיקום

בזמן הפגיעה היה פלג גופו העליון של רס"ן א' מחוץ לכלי וספג עשרות רסיסים. "הוציאו לי טחול, תפרו את הסרעפת והלבלב, נוצר חור בריאה, שלוש צלעות נשברו, ו־70 רסיסים נשארו בגוף", הוא מונה את רשימת הנזקים, "הייתי מורדם ומונשם במשך חמישה ימים".

כשניסו להעירו ללא הצלחה, אשתו הודיה השמיעה קלטת של בתו יעל, שהיתה אז בת שנתיים. "אבא תתעורר, אנחנו מחכות לך, אני אוהבת אותך, תקנה לי ביצה". הנוהל היה שרס"ן א' קונה ליעל ביצת קינדר בכל פעם שהוא חוזר מהצבא.

עברו חודשים רבים וארוכים של שיקום, עד שרס"ן א' חזר לשירות. "אמרו 'עשית את שלך'", הוא נפגע, "עשיתי את מה שאני אמור לעשות, והפציעה לא אומרת שאני צריך להפסיק את הדבר שאני הכי אוהב. כשאמרו לאשתי, אחרי שהתעוררתי, 'תהיי רגועה, הוא לא חוזר', היא חייכה וענתה 'נראה לכם?!' באותו הרגע ירדה אבן מליבי, כי פיזית ידעתי שאתאושש, אבל אם אשתי היתה אומרת 'די', אז עם כל הרצון לא הייתי חוזר לעזה".

רס"ן א', שחזר לכושר והשלים ריצת חצי מרתון לפני כחודשיים, מודה שהוא עדיין בתהליך הבראה. "אני מטופל ועברתי הכנות לקראת היום הראשון שבו אלבש מדים והיום הראשון שאחזיק נשק, או שאחטוף מכה בנקודה כואבת בגוף שתחזיר אותי לאחור", הוא מספר, "יש מערכת שעוזרת לפצועים בצורה מדהימה, ולי היא נתנה דחיפה לחזור לשירות מלא".

סרן ד' (28), שמשמש מ"פ בגדוד 9, היה בתחילת המלחמה מ"מ בגדוד שקד של גבעתי. הוא חזר להילחם, בין היתר, בגלל חברים שאיבד בתקרית שבה נפצע - הסמ"פ סרן ירון צ'יטיז ז"ל, סמ"ר איתי בוטון ז"ל וסמ"ר אפרים יכמן ז"ל, "נגביסט" שהסתער על המחבלים כדי לאפשר את פינויו לבית החולים.

"כשדיברתי עם הוריי והייתי מעורפל הכרה, אבי מספר שאמרתי 'נהרגו לי חיילים, אני חייב לחזור'", נזכר סרן ד', "לא עניינה אותי הפציעה, וגם אחרי הניתוח שאלתי 'מה אומר להורי החיילים שנהרגו, איך אסתכל בעיניהם כשאני פה והם לא?' אתה מבין שאתה חייב לחזור בשבילך ובשבילם, וכל תקופת השיקום זו היתה המטרה, אפילו שאמרו שלא ארוץ, ושאם אצליח לקפוץ זה יהיה נס".

סרן ד' ספג כדור שריסק את עצמות רגלו הימנית. "כמו כד שבור שמדביקים, ואף פעם לא יחזור להיות אותו הדבר", הוא מסביר, "יש מגבלות, יש כאבים, אבל בסוף אני רץ וקופץ. נושך שפתיים וממשיך".

כששוחחנו סרן ד' היה בעזה, כמה רחובות מהמקום שבו נפצע. "זה סוג של סגירת מעגל וניצחון", הוא משוכנע, "לפני כמה שבועות נלחמתי במקום שבו הייתי בתחילת המלחמה ושבו נהרג סמ"ר איתן רוזנצוויג ז"ל, חייל מהפלוגה. כאילו אומרים 'אנחנו פה וממשיכים'".

כשניסו להעיר את רס"ן א' ללא הצלחה, אשתו השמיעה קלטת של בתו יעל, שהיתה אז בת שנתיים. "אבא תתעורר, אנחנו מחכות לך, אני אוהבת אותך, תקנה לי ביצה". הנוהל היה שהוא קונה ליעל ביצת קינדר בכל פעם שהוא חוזר מהצבא

"לא יודע אם אסיים את היום"

אמרו עליהם "דור הטיקטוק" והם התגלו כבלתי שבירים. כעת הם צריכים להתמודד עם התוצאות ולהמשיך בחייהם. "בחופש שאלו מה אני רוצה ואמרתי 'לקום, להתאמן ולשתות קפה', חיים מצוינים", מגלה סרן י', "מעריכים כל צעד, בעיקר כשחלק מחבריך לא חזר וחלק חזר, אבל לעולם לא יהיה מי שהיה".

אלא שעם המסירות וההקרבה בא גם מחיר. "אני קם בבוקר בתחושה שיכול להיות שלא אסיים את היום", מודה רס"ן א'. "בכל פעם כשאני לוקח את הילדה לגן אני מרגיש שזו אולי הפעם האחרונה, משהו שנחקק ממקום לא טוב מאז הפציעה ואני צריך לשנות אותו, כי בן אדם לא צריך לחוות זאת מדי בוקר. מה שכן - ערך המשפחה גדל. הרי כאיש צבא אתה לפעמים שם אותה בצד, אבל כיום היא במוקד. אם בעבר אשתי היתה מבקשת שאגיע לאירוע ואינסטינקטיבית הייתי מסרב, היום אהפוך עולמות כדי להתייצב".