"זה יישמע משונה", אמרו לי פעם פדויי שבי ישראלים, "אבל בדיעבד, השחרור לא פחות קשה מהשבי. לפעמים יש געגוע לשבי. לא נדרשת שם קבלת החלטות, סדר היום ברור". הווידויים הללו, מפתיעים ככל שיהיו, חושפים טפח מנפשם המיוסרת של חטופי 7 באוקטובר, וגם מציבים לנו מראת נגד אל תמונות השחרור המרגשות והבלתי נשכחות שפורסמו השבוע.
כשעדשת המצלמה תוסט, כשהחגיגה התקשורתית תתפוגג, תחל ההתמודדות האמיתית של 20 החטופים ששבו אלינו בשעה טובה. הגוף שלהם חזר לגבולות ישראל, אולם הנפש רק מתחילה לעבד את ההתרחשויות הקשות שחוו. דווקא כעת זקוקים השבים, כמו גם משפחות החללים, לאקלים ציבורי מכיל ותומך, לא סוער ומתלהט. הם זקוקים למבט החומל שלנו, להתבוננות אופטימית וגמישה, מלאת תקווה, שכן מרכיבים אלה עשויים לתרום לחוסנם האישי.
לאחר המחאה החשובה להשבת החטופים, אסור שמעורבות אזרחי ישראל במערכה תסתיים. יש לנו תפקיד חשוב בשיבת החטופים, בבניית נתיב בטוח שיאפשר להם תהליך הדרגתי של חיבור מחודש בין חלקי הנפש הסדוקים, המרוסקים. גם מי מהם שלא יפתח הפרעה נפשית מאובחנת עלול להתקשות בהתמודדות עם השוּחוֹת הבנאליות היומיומיות.
בני אדם עם רצונות ושאיפות
חשוב לראות את החוזרים לא רק כחטופים ששבו אלא כבני אדם עם רצונות, שאיפות ותקוות. אין לצפות מהם, וזה נכון באופן מיוחד לקרובי החטופים, לחזור במדויק לדפוסי ההתנהגות שלפני 7 באוקטובר, אלא לגלות גמישות כלפי תכונות אופי שהתחדדו או השתנו במהלך השבי. ההתעקשות לזהות את האדם שהיה - במקום להתבונן באדם שחזר - מקשה את תהליך השיקום, הן עבור החוזרים והן עבור משפחותיהם. עדיף לאפשר למערכת היחסים להתהוות מחדש, תוך הקשבה עמוקה לצורכיהם של פדויי השבי.
חשוב שלא להציף אותם בשפע של חגיגות ואירועים, אלא לאפשר להם עלייה הדרגתית, מתונה, ממנהרות חמאס. בדיוק כפי שעלייה מהירה מדי מצלילה במעמקי הים עלולה להוות סכנת חיים, כך גם חזרה חדה ואינטנסיבית מדי לשגרה עלולה לפגוע במצבם הנפשי של החטופים. לפעמים כל מה שהחטופים ששבו זקוקים לו הוא שגרה יומית פשוטה, בסיסית, שיח רגשי תומך, תוך הימנעות מחזרה מהירה מדי לשגרה.
טוב שהתמיכה תהיה רגשית, אמפתית ומקבלת - אך חשוב שיהיו בה גם אלמנטים מעשיים: מסיוע לוגיסטי בסיסי ועד טיפול בילדים. כל עומס שיורד ממשפחות החטופים ומהחטופים עצמם מאפשר להם להתמקד בצורה איכותית יותר בהחלמה. אלמנט נוסף שעשוי להוות יתרון בהחלמה הוא בחיבור בין חטופים שחוו את זוועות המנהרות. מחקרים מצאו שהחיבור הזה עשוי להפחית סימפטומים ובדידות, ולהגביר תחושת ביטחון ועמידות.
על המדינה, כמובן, לתת לשורדים ולמשפחותיהם את הליווי המקצועי הנדרש, בדגש על תמיכה ארוכת טווח - פסיכולוגית, סוציאלית, רפואית, כלכלית ומשפטית. טוב שתמיכה כזו תגיע בדמות מרכזים רב־תחומיים, המאגדים מענה מקצועי בכמה תחומים, ונמצאו יעילים יותר ממערכות טיפול מבוזרות. הם מצמצמים ביורוקרטיה, מונעים את קטיעת הטיפול ומאפשרים מענה כוללני ורציף.
חזרת החטופים ב־13 באוקטובר 2025 תיזכר היטב בקורותיה של מדינת ישראל. אך הישרדות פיזית אינה מבטיחה הישרדות נפשית. האחריות הקולקטיבית שלנו היא להקל על נפשם של שורדי 7 באוקטובר, כדי שנוכל כולנו להזיז את מחוגי השעון מהשעה 6:29 – הרגע שבו האדמה נפערה מתחת לרגלינו – אל השעה 6:30, השעה שבה ניתן להתחיל לשנות את המציאות לטובה, ולחצות ביחד אל 8 באוקטובר - בתקווה, בגמישות ובאופטימיות.
הכותב הוא פסיכולוג קליני מומחה