״איבדנו שמונה חדרי ניתוח, יש לזה מחיר״: סורוקה מתקשה להתאושש מהפגיעה הישירה - והנזק לתושבי הנגב אדיר

"אחד מראשי המחלקות אמר שהיינו צריכים לשים סרט סימון מסביב לבית החולים ולהגיד 'סגור', לשים שיירה של אמבולנסים בכניסה למיון ולפנות לבי"ח במרכז את כל מי שמגיע. אולי אז היו שמים לב, אבל אני לא מסוגל לזה, לא מסוגל".

פרופ' שלומי קודש, מנהל בית החולים סורוקה מקבוצת כללית, קרוע בין מחויבותו לבריאות החולים ולשמירה על חיי הצוות שלו, לבין ביורוקרטיית שגרת החירום של מדינת ישראל, לבין מצבי חירום מצילי חיים של שגרת בית החולים עצמו.

את הנזק מפגיעת הטיל האיראני ב-19 ביוני בלב סורוקה רואים היטב מחלון משרדו, שגם הוא התנפץ מגלי ההדף ואחד מקירותיו עדיין שבור. פגיעת הטיל קרעה את מסך ההדחקה וחשפה באחת את האמת החבולה: הנגב כולו תלוי בסורוקה, וכשביה"ח חולה - כל הנגב חולה.

"האיראנים ידעו מה הם עושים", הוא אומר. "זה טיל מדויק עם רדיוס טעות של כ-50 מטר, לכל מקום שאליו היית זז הוא עדיין היה פוגע. הוא פגע בליבת הבניינים של סורוקה, וזו הדוגמה הכי ברורה למה מיגון של בית חולים הוא לא 'לוקסוס'".

מראות זוועה

זה יותר משני עשורים שסורוקה מתפקד כבית חולים חזיתי לכל ענייני הסבבים והמבצעים בעוטף. כל בר דעת היה מצפה שסורוקה יהיה ביה"ח הממוגן ביותר בישראל, ולכן הדברים הבאים של פרופ' קודש מדהימים: "עוד לפני הפגיעה, רק 22% מהמיטות בסורוקה היו ממוגנות - מהשיעורים הנמוכים במדינה, וזו עובדה שחייבים להכיר כדי להבין מאיזו נקודה התחלנו. אם הייתי פועל רק לפי החוק היבש, פגיעת הטיל היתה נגמרת בעשרות הרוגים".

בסורוקה התכוננו לתרחיש הקשה ולא הסתמכו על ניסים. יום לפני הפגיעה פונו מחלקות בקומות העליונות של הבניין הישן, שממילא הספיק בקושי לנדרש. "היו בבניין חדרים של שישה מטופלים על אסלה אחת. היום זה אפילו לא חוקי לעשות כאלו מחלקות קטנות".

המאושפזים שלא יכלו לנוע או להילקח בזמן סביר למרחב מוגן, הועברו במבצע על-אנושי לקומת המחסנים במרתף ביה"ח - דבר שהציל את חיי עשרות מהם. "רק בבניין הפנימיות היו לנו כ-270 מיטות בסכנה. עד יום הפגיעה הצלחנו להשאיר רק 90 מטופלים. זו היתה עבודה פיזית קשה, אבל הכרחית מבחינה מוסרית".

רק דלת אחת מפרידה בבניין הפגוע בין בי"ח הומה ופעיל לבין מראות זוועה כמו בסרט אפוקליפטי על סוף העולם: שברי זכוכיות במדרגות, מסכי מחשב מנופצים על הרצפה, דלתות קורסות, ארונות שהתפקעו מבפנים. קומות שלמות עם חדרים שתפקודם נעצר באחת. בקומת חדרי הניתוח ההרוסים, גנרטור לא מעודכן מצפצף בכל כמה שניות.

ובתוך כל זה, סורוקה ממשיך איכשהו לתפקד. "איבדנו שמונה חדרי ניתוח, שליש מחדרי הניתוח, אבל פעילות הניתוחים ירדה 'רק' בכ־20%. אנשים כאן קורעים את עצמם עד הלילה כדי שתושבי הנגב ירגישו מינימום פגיעה, אבל יש לזה מחיר - הניתוחים השגרתיים, שאנשים ממילא ממתינים להם חודשים ארוכים, יחכו יותר".

אלא שזוהי רק ההתחלה - לפי ההערכה האופטימית, שחזור חדרי הניתוח והתשתיות שמסביבם יימשך שנה שלמה. המשמעות המיידית היא שחלק מהניתוחים יידחו או יועברו לבתי"ח אחרים. "חלק מהחולים ייסעו למרכז, מי שידו משגת יעשה בפרטי ואנחנו יודעים שרוב תושבי הנגב לא במצב סוציו-אקונומי שמאפשר ניתוח פרטי".

עד כמה מנגנון הפיצוי של המדינה הולם את מצבו של סורוקה כיום?

"מס רכוש עובד לפי הספר וזה לגיטימי לבית פרטי, לא לבי"ח. ההתנהלות שלו היא 'השבת מצב לקדמותו', אבל זה לא אפשרי כש'קדמותו' היא מחלקה של 900 מ"ר עם תנאים של שנות ה-60. הסטנדרט כיום הוא בין 1,800 ל-2,500 מ"ר, ואם יחזירו אותי למחלקות של כ-900 מ"ר - לא פתרנו כלום, מה עוד שמשרד הבריאות עצמו אומר שאסור לבנות מחלקות כאלו מתחת ל-2,000 מטר. במצב כזה, מה אני אמור לעשות?".

מעבר לגודל המחלקה, מדובר באיכות טיפול: חדרים מרווחים יותר, תשתיות חמצן וחשמל מודרניות, תעלות שירות, מיגון אמיתי - כל אלה הם לא מותרות, אלא תנאי סף ברפואה מודרנית. "עלות בנייה היא בסדר גודל של 20 אלף ש"ח למ"ר, ובלי החלטת ממשלה מסודרת הפער הכלכלי פשוט לא נסגר".

לא קיפוח - מיגון

כדי לסגור את הפער הזה, מציג קודש תוכנית דו-שלבית. השלב הראשון הוא שיקום מיידי של הנזק הישיר והשלמת פרויקטים שהמתינו שנים. "בבניין הכירורגי תוכננו כבר ב-1997 עוד שתי קומות, ולא מצאו מאז את ההזדמנות לבנות אותן. זה לא פתרון כללי לבעיה, אבל זה המענה המיידי למחלקות החסרות וגם מתחילים לבנות היום זה עדיין ייקח כארבע שנים".

כשאתה ביה"ח היחיד בנגב, ובצליעה מתמדת, לארבע שנות המתנה יש משמעות שפרופ' קודש לא יכול להרשות לעצמו, והוא כבר מתכנן את השלב השני, שלב שינוי המשוואה: הקמת "בניין תקומה" ממוגן למוקדי הליבה של ביה"ח - צנתורי לב ומוח, דיאליזה ותשתיות מצילות חיים - וכן חניון תת-קרקעי ממוגן, שאין כיום לביה"ח.

המטרה אינה רק תיקון המצב לקדמותו, אלא העלאת שיעור המיגון מרמה מסוכנת לרמה "שפויה" המותאמת לזמן ולאיום העכשווי. "'בניין תקומה' ייתן מיגון לכל מה שחייב מיגון", הוא מסביר. "אם עכשיו יש עוד סבב עם איראן, זה אומר שתושבי הנגב לא יכולים לעבור ניתוחים מצילי חיים בזמן המלחמה. מישהו חושב שזה סביר?".

עלות מהלך כזה מוערכת במיליארד שקלים. עבור מדינה שמנהלת מלחמה ומשק לשעת חירום, זה נשמע כמו סכום גדול, אך לפי פרופ' קודש "מדובר בכמיליארד שקלים על פני שש שנים - בערך 160 מיליון בשנה. מדינת ישראל יכולה וצריכה למצוא את זה".

קודש מסרב לשיח הקורבני. "אני לא בא מסיפור של 'קיפוח הנגב'", הוא אומר, "אבל יש כאן סוגיה מהותית וספציפית של מיגון לבי"ח שמציל חיים מדי יום, וצריך לתעדף אותה - ועכשיו. חייבים להתחיל לבנות מבנה חדש, ואת מה שנשאר מהבניין ההיסטורי צריך להפוך למשרדים. הוא לא מתאים עוד לרפואה מודרנית".

בית החולים זקוק לרפואה

כמו לוליין מודאג, קודש מהלך על החוט הדק שעליו תלוי סורוקה כרגע: הוא מחויב להישאר מקצועי ולתת טיפול ומענה, גם כשהחוט לא מתוח דיו וגם כשנראה שהוא עומד להיקרע, אך חובת הזעקה מוטלת על כל אחד מאיתנו - ועל תושבי הנגב בפרט. אם הם לא יבהירו לממשלה שצריך לשנות את מדיניות ההזנחה וההסתמכות על הנס, חייהם יהיו שווים הרבה פחות משל שאר תושבי ישראל.

מנקודת מבט רחבה יותר, השאלה שמעלה קודש נוגעת לתפיסת הביטחון האזרחי בישראל. אם בעבר די היה בפתרונות נקודתיים של קירות עבים או מרחבים מוגנים, כיום מול טילים מדויקים והרסניים המבחן הוא תשתיתי. בית חולים אינו עוד בניין ציבורי, אלא מערכת שחייבת להמשיך לפעול גם בזמן לחימה, וביתר שאת. ממגורות אנרגיה, קווי חמצן, מערכות גז רפואי, רדיולוגיה, חדרי ניתוח - כל אלה לא יכולים להיות תלויים בנס.

העלות המיידית גבוהה, אך מחיר אי-העשייה גבוה ממנה לאין שיעור: כל דחיית ניתוח היא פגיעה בחיים, כל העברת חולים למרכז היא פגיעה בשוויון ההזדמנויות של תושבי הנגב. מי שלא מבין את הקשר בין המדיניות הנוכחית לבין תוחלת חייו ואיכותם, עשוי לא להתעורר כלל גם לאחר יום הבוחר.

בינתיים, המציאות היומית מקבלת צורה של פשרות. אנשי סורוקה עסוקים בחיפוש מקום לאכול מהחמגשיות כי חדר האוכל לא פעיל, ומה שפעם היו מחסנים במרתפי ביה"ח הם כעת מחלקות עם וילונות, מיטות, ביקור רופאים וחולים דואבים. זה נראה כמעט כרגיל, וניכר שאנשי סורוקה עושים מעל ומעבר כדי למצוא פתרונות טלאי יצירתיים לבעיות, אבל מבט מעמיק מגלה שוב ושוב כמה הכל פשוט לא מותאם.

"אין לנו מקלחות במחלקות התת-קרקעיות", אומר ד"ר אלי רוזנברג, מנהל מחלקה פנימית ב' הממוקמת במרתפי ביה"ח. "זה עשוי להיראות מצחיק שחולים עולים ויורדים עם מגבות כמו בבית מלון, אבל זה לא צריך להיות או להתנהל כך". בינתיים זמני ההמתנה נמתחים, ומתנדבים נקראים לסייע, "אבל זה לא יכול להישאר על גבו של תושב הדרום, הוא זכאי לקבל רפואה כמו שאר תושבי הארץ".

בארץ גזירה אפילו ייאוש הוא סוג של פריבילגיה, ופרופ' קודש מבקש למצוא שביב תקווה. "כל מה שאנחנו צריכים זה שמי שקובע יבוא ויגיד לנו: 'חבר'ה, תתחילו לעבוד, נמצא מאיפה להביא את הכסף'. שנרגיש שיש לצוות למה לקוות, לראות קו אופק שיבהיר שהמצב הנוכחי ישתנה, שנדע לאן אנחנו הולכים מכאן".

אלא שתקווה אינה שאלה טכנית, אלא ערכית. אם בית החולים סורוקה אמור להיות שם עבור הנזקקים לרפואה, המדינה צריכה להיות שם עבור בית החולים סורוקה - כשהוא זקוק לרפואה.