במסגרת יום העצירה למען השבת החטופים, נערך היום כינוס חירום ארצי של צוותי בריאות המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) בהשתתפות משפחות החטופים ובהנחיית הילה קורח. במסגרת הכנס יישמעו עדויותים של מכבית מאייר, דודתם של גלי וזיו ברמן, יעל אדר, אמו של תמיר אדר, דני מירן, אביו של עמרי מירן וניבה ונקרט, אמו של עומר ונקרט.
מנהלת המרכז הרפואי שמיר ד״ר אסנת לבציון-קורח נשאה דברים: "אנחנו כאן כי לחטופים אין זמן. בשבוע שעבר פורסם דוח משרד הבריאות שמסכם את מצבם של 12 חטופים שחזרו. זה דוח קשה מטלטל בלתי נתפס שחושף מציאות של רעב עינויים גם פסיכולוגיים ושלילת צלם אנוש. מדובר על החטופים שכבר שבו. הייתה שיטה מתמשכת של דה הומניזציה. השילוב של רעב קיצוני חסרים תזונתיים ותנאי מחיה קיצוניים הפך את החטופים לחשופים לזיהומים ובסכנת חיים מתמדת".
"מציאות של רעב עינויים"
עוד מספרת ד"ר לבציון-קורח על הבדל גדול בין חטופים ששהו בקבוצה לבידוד. על החטופים התאילנדים בהם טיפל בית החולים היא מספרת על טרור פסיכולוגי מתמשך: "שמענו מהשבים מתאילנד שהיו מדי פעם אומרים להם להתארגן לקראת שחרור ואז היו אומרים להם ׳סתם׳ זה שבר אותם. לקחו מהם אוכל לאחר שנתנו להם".
ד"ר לבציון-קורח הדגישה כי כל יום נוסף בשבי הוא סכנת חיים ומהווה נזק בלתי הפיך גופנית ונפשית. היא קראה לצלב האדום לדאוג לטיפול רפואי מדיי והדגישה את חובתו המוסרית לעשות זאת.
פרופ׳ חגי לוין, ראש מערך הבריאות במטה משפחות החטופים הסביר: "לנו כאנשי בריאות יש חובה לנטר לעקוב ולפרסם מה קורה. זוועות שלא ראינו מעולם. אנחנו מדברים על מצב חירום בריאותי".
לוין הסביר כי בריאותו של אדם חטוף נפגעת בכל מערכות הגוף וגם בנפש. "אנחנו לא מסוגלים אפילו לדמיין את הפגיעה הקשה בזכויות ובבריאות" אמר פרופ' לוין, "כשאדם נחטף המשפחה שלו כולה חטופה. הקהילה כולה חטופה כמו ניר עוז ובארי שלא יכולות להשתקם כי החטופים לא הוחזרו והבית לא שוקם וגם הציבור הישראלי כולו לא יכול להשתקם. עד שלא נחזיר אותם לא נוכל לחזור לעסוק ברפואה. הם בתנאים לא אנושיים. אנו עוקבים בדאגה אחר. מהם הרפואי. 42 לפחות לא שרדו את תנאי השבי. גם כשמקבלים אות חיים אי אפשר לדעת. אולי הם גוועים בייסורים ברגעים אלו ממש".
תנאים לא אנושיים
מכבית מאייר, דודתם של גלי וזיו ברמן הציגה לראשונה תמונה של אביהם של התאומים, דורון שהוא חולה פרקינסון ומרותק לכיסא גלגלים. מאייר סיפרה: "מעדויות מחטופים שחזרו בעסקה האחרונה אנו יודעים שהם מופרדים מעונים מורעבים וסוחבים פציעות, לא מטופלים. המחשבה שהם לא יחד בגיהנום חייהם מייסרת. טליה אחותי הגיבורה נדם קולה בציבור מיום שקיבלנו את הבשורה הקיצונית. ניסיונותיה להיות חשופה למידע החלישו וריסקו אותה. היא מטופלת בכדורים. מנותקת מתקשורת שמחלישה אותה. לאחר קבלת הבשורה על החטיפה הוא רצה לסיים את חייו".
יעל אדר, אמו של תמיר אדר חבר כיתת הכוננות בניר עוז שיתפה גם היא על הקושי הנפשי שמלווה את משפחות החטופים והחיילים כאחד: "בקרב משפחות החטופים והחיילים אנו חווים מגיפה של בריאות הנפש. תמיר נפצע קשה, נחטף, ואחרי 3 חודשים קיבלנו הודעה שלא שרד את הפציעה. זה מעבר מאד קשה מחטוף חי לחטוף חלל. הקושי מתחיל בקבלת ההודעה המרה. אני לא יכולה להביא אותו לקבורת עולמים. אנחנו כבר כמעט שנתיים חיים באי ודאות. האם ימצאו את תמיר? ישיבו אותו? יש שבעה, ויש 30. עוד לא הגענו ללוויה. שאלתי אם יש ממצאים פורנזיים ואמרו לקבור עם איזה חפץ. הבן שלי בעזה, ולא ב'מקום שאינו נודע'".
דני מירן, אביו של עומרי מירן סיפר שהיה מוטרד לאחר החטיפה שבנו אולי חושב שאשתו והבנות אינן בחיים או שנחטפו: ״כאשר חזרו החטופות הראשונות, חזר בחור רוסי ששוחרר כמחווה לפוטין. הוא היה עם עומרי וסיפר שעומרי ראה ושמע אותי אומר שאני מבקר את כלתי והבנות. הוא הבין שהן בחיים, אז אבן נגולה במובן הזה״.
דנה ויינר מנהלת מערך התזונה בשיבא: ״50 הפך להיות משקל של גברים ונשים שהורעבו בשבי. אמרתי היום להערכתי על סמך הסרטונים החטופים שוקלים לא יותר מ-40 קילו, חלק איבדו יותר מ-50 אחוז מהמשקל. מה שהדהים חלק מהצוותים הרפואיים היו בדיקות הדם. שלפעמים היו תקינות. ואני מסבירה שהגוף מספר את הסיפור. יש אנשים שהגיעו למספרים בלתי מדידים של מסת שומן ושריר. איש לא בנה מעבדה או סטנדרט לדבר כזה. חשבנו שלעולם לא עוד היו אנשים שאמרו לי 'הם נראים לא רע'. אך גם הם היו בתת תזונה קשה מאד".