הבן שלי שב מהשירות אבל לא באמת חזר הביתה

אני כותבת את המילים האלה לא רק כאמא, אני כותבת אותן כלוחמת בעצמי. לא בשדה הקרב הפיזי, אלא בזה שממשיך להתנהל בכל יום ולילה בבית שלי. בכל שתיקה, בכל מבט כבוי של הבן שלי, ששב מהשירות אבל לא באמת חזר הביתה.

הבן שלי הוא הלום קרב. לא תראו את זה עליו ברחוב, הוא לא נושא פצעים גלויים. הוא נושא פצע פנימי עמוק, כואב, שותק - פצע שמכתיב לנו חיים שלמים.

הלומי קרב לא חוזרים אותו הדבר, הם חוזרים מהשירות כשהנפש שלהם שבורה, עייפה, דרוכה תמידית. וכשהבן שלך במצב כזה את, כאמא, כבר לא ישנה. גם לא כשהוא סוף־סוף מצליח לעצום עין.

הבית שלנו הפך לשדה מוקשים רגשי, התקפי זעם שאנחנו לא יודעים מה הגורם להם. מילים קשות, שתיקות ארוכות, דלתות שנסגרות, אני יודעת שהוא לא באמת כועס. הוא כואב. הוא נלחם כל הזמן גם בלי הרובה והאפוד.

יש לי רגעים של שבירה מחוסר היכולת לעזור, לקחת קצת מהכאב בניסיון לעטוף ולחבק כשהוא לא מוכן לשום מגע. והכי קשה, תחושת הלבד במערכה.

אנחנו, ההורים של הלומי הקרב, חיים בטלטלה תמידית, יום־יומית. אנחנו נלחמים על ילדינו מול המדינה ומשרד הביטחון. לא רק כדי שיקבלו טיפול שלו הם כל־כך זקוקים, אלא כדי שמישהו שם יכיר בכך שמה שהם עברו הוא פציעה לכל דבר. שהנפש שלהם מדממת גם אם לא רואים תחבושת, שהפציעה השקופה שהולכת איתם לא פחות קשה ולפעמים היא אפילו יותר קשה מפציעה פיזית. שמישהו יבין שיש רסיס תקוע עמוק בנשמה ואי אפשר להוציא אותו בשום ניתוח.

רגעים קטנים של תקווה

אבל יש גם רגעים אחרים. רגעים קטנים של תקווה. כשהוא מסתכל לי בעיניים ואומר "תודה, אמא". כשהוא מצליח לקום בבוקר, לצאת מהבית. אנחנו זכינו להיות חלק מהפורום "יהלומי קרב". נדב וירש שמוביל את הפורום הוא אדם שפועל מהלב והנשמה עבור הלומי הקרב ובני משפחותיהם. התמיכה שאנחנו מקבלים מהפורום היא קרן אור בתוך החושך. מקום שמבין את הכאב, מחבק, ונותן כוח להמשיך.

כל אמא להלום קרב היא אמא גיבורה. כל משפחה כזו היא משפחה שראויה לתמיכה, להקשבה, להכרה. אנחנו לא מבקשים רחמים, אנחנו מבקשים הבנה, כתף, שינוי. אני בסך הכל רוצה שיראו את הבן שלי.

הכותבת היא אמו של יונתן, חבר פורום "יהלומי קרב" - ארגון גג להלומי והלומות קרב