חשש ממשי שהחטופים בעזה ייעלמו: לקראת יום הזיכרון, מערך הבריאות במטה החטופים פרסם היום (שלישי) דוח בו מתריעים המומחים, כי הזמן שחלף מאז 7 באוקטובר מחריף את הסיכון שלא ניתן יהיה עוד לאתר את השרידים, לזהותם או לברר את נסיבות מותם של החטופים החללים. ברקע הדברים, תתקיים בקרוב הצהרת משפחות החטופים בכיכר החטופים בתל־אביב.

(לדוח המלא: הסיכון הגובר לאובדן החטופים החללים בעזה)

מחברי המסמך מזהירים כי מדובר בסכנת היעלמות מוחלטת – לא רק של המידע על מיקומם, אלא של החללים עצמם – תוך פגיעה חמורה בזכויות המשפחות לדעת את גורל יקיריהן ולהשיבם לקבורה בכבוד. הדוח סוקר שני ממדי סיכון מרכזיים:

"אובדן מידע: פער מודיעיני הולך ומעמיק"

החשש כי מיקומם של רבים החטופים־החללים ידוע רק ליחידים אשר עלולים להיהרג או להיעלם במהלך הקרבות, מבלי שהותירו תיעוד מסודר. ככל שהזמן חולף, כך הולך ומעמיק הפער המודיעיני, ומצטמצמת האפשרות לקבל מידע ישיר ואמין לצורך פעולות איתור והשבה.

לצד הפערים המודיעיניים, מחריפים גם התנאים הסביבתיים הפוגעים בשלמות החללים: תנאי השטח בעזה – חום כבד, הצפות, קריסות, חדירת ביוב ופעילות בעלי חיים – פוגעים בשלמות השרידים ומקשים על זיהויים.

"תנאים סביבתיים המאיימים על השרידים"

איום חמור נוסף נוגע להחזקת החללים במנהרות תת קרקעיות. לפי ההערכות, חלק מהחללים מוחזקים או מוסתרים במנהרות, שבהן שוררים תנאים פיזיים קשים: לחות גבוהה, אוורור לקוי, סכנת קריסה והצפות. כל פגיעה במנהרה – כתוצאה מהפצצה, חבלה או קריסת קרקע – עלולה להוביל לפיזור השרידים או לקבורתם ללא הבחנה. גם אם יימצאו המנהרות בעתיד, ייתכן שהנזק שכבר נגרם יפגע אנושות ביכולת לאתר את השרידים.

מן ההיבט הפורנזי, המחברים מתריעים כי עיכוב נוסף עלול לשלול את האפשרות לבצע בדיקות פתולוגיות תקפות, לקבוע סיבת מוות, לאתר סימני פגיעה מכוונת או התעללות, ולהציג ממצאים משפטיים ואחריות פלילית אפשרית. חלון הזמן לביצוע בדיקות אמינות הולך ונסגר במהירות, והמשמעות היא כי חקירות עתידיות עשויות להיעשות בלתי אפשריות.

פיענוח נסיבות המוות

במערך הבריאות במטה המשפחות פנו לאיגוד הישראלי לרפואה משפטית, שהבהיר בסוגיה זו כי "חקר סיבת המוות ונסיבותיה מתבסס בעיקר על נזקים ושינויים בשלד, ולפיכך הוא תלוי בעיקר בשלמות השלד". ניסיון שהצטבר מהשבת חטופים חללים מראה כי עיכוב בהשבה פוגע ביכולת להבין את נסיבות המוות.

מעבר לפגיעות הללו הדוח עוסק גם בפגיעה הרגשית הקשה במשפחות. ומתריע כי העיכוב גורם גם לפגיעה אנושית עמוקה במשפחות: שכול מושהה, תחושת אובדן עמום, בלבול סביב טקסים וזמנים, וסבל נפשי מתמשך. המשפחות חוות מצב יוצא דופן שבו יקיריהן מוכרזים כחללים אך אינם מובאים לקבורה, מה שמעמיס עליהן עומס רגשי כבד ופוגע גם בבריאותן הפיזית והנפשית.

במקרים מסוימים, מצביע הדוח, העומס הנפשי מוביל להחמרת מחלות קיימות ואף לאובדן חיים. הדוח מציין כי "למשפחות שיקיריהן נהרגו או מתו בשבי יש זכות בסיסית לדעת מה עלה בגורלם. הבנה של נסיבות המוות וסיבת המוות איננה עניין טכני – אלא תנאי חשוב ליכולת לעבד את האובדן.

"משפחות רבות אינן מבקשות רק את החזרת יקיריהן, אלא גם את הסיפור שמאחוריהם – את מה שקרה, את מה שניתן היה אולי למנוע, ואת האמת. היעדר מענה לשאלות אלו מותיר אותן בלימבו כואב, שבו האובדן אינו שלם, והאבל אינו יכול להתקיים במלואו".

"פציעה מוסרית"

נייר העמדה מזהיר כי אי השבת החללים תפגע גם באתוס הלאומי של אחריות המדינה כלפי נופליה, ותערער את האמון הציבורי במחויבות המדינה לאזרחיה וללוחמיה. התחושה בקרב משפחות רבות היא של בגידה מוסרית – חוויה המכונה בדוח "פציעה מוסרית" – אשר פוגעת בתחושת השייכות והאמון במוסדות המדינה, ועלולה להותיר פצע חברתי עמוק לאורך זמן.

"החזרת החטופים־החללים לקבורה בכבוד והשבת החיים לשיקום היא תנאי יסוד לריפוי הפצע האישי, החברתי והלאומי", מסר פרופ' חגי לוין, ראש מערך הבריאות במטה המשפחות להחזרת החטופים. "זוהי מחויבות מוסרית ולאומית של מדינת ישראל כלפי אזרחיה, חלק מהחוזה הבלתי כתוב שעליו נשענת החברה הישראלית. ללא החזרת החטופים־החללים ובהיעדר וודאות, בני המשפחות הופכים להיות לחיים־מתים, והחללים נשארים מתים־חיים. פצע זה מערער את האמון שעליו בנוי המרקם החברתי כולו".

מחברי הדוח מציינים כי "הזמן אינו ניטרלי. הוא פועל לרעת החללים, לרעת משפחותיהם ולרעת יכולתה של המדינה לעמוד בחובותיה הערכיות, המשפטיות והלאומיות. ככל שחולפים השבועות והחודשים, פוחתים הסיכויים להשבה, לאיתור, לזיהוי ולקבורה. הסכנה אינה תי אורטית – היא ידועה, מוכחת ומבוססת היטב על ניסיון מצטבר מהעולם ועל ידע מקצועי מובהק".

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחללי פעולות האיבה, שבו ישראל מתייחדת עם נופליה ומכבדת את זכרם, מתחדדת הדחיפות להשיב גם את החטופים־החללים לקבורה בכבוד. נייר העמדה מדגיש כי הזמן החולף שוחק עדויות, מוחק ממצאים ומערער את הסיכוי להשבתם. מחברי המסמך קוראים לפעול בדחיפות: להשיב את כל 59 החטופים, החיים לשיקום והמתים לקבורה ולקיים את המחויבות המוסרית, הלאומית והאנושית כלפיהם.